על הטרור כמלבין כביסה מוסרית

הידיעה כי איש חמאס, ממשוחררי עיסקת שליט, נאשם ברצח סנ"צ ברוך מזרחי הוכנסה למערבל התחושות הישראלי כעוד ראייה לצורך ביד קשה כלפי הפלסטינים. על אף שמשחרר האסירים היה בנימין נתניהו, האצבע מופנית, במפורש או במשתמע, לעבר "השמאל". כרגיל, התגובה הציונית הראויה לדעת אנשי הימין היא חיזוק ההתנחלויות והימנעות מכל משא ומתן עם אבו מאזן. אלא ששאלת שחרור האסירים כחלק מעסקת שחרור חטופים היא שאלה שיש להפריד בינה לבין שאלת היחס הכולל לפלסטינים. מדיניות שחרור "הבנים" בכל מחיר הייתה ועודנה מדיניות פסולה, בלי קשר לשאלה מהי עמדתך בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא היה צריך להיות נביא כדי לדעת במידה רבה של ביטחון כי במוקדם או במאוחר ישלמו חפים מפשע בחייהם על הצורך הישראלי בהשבת "הילד של כולנו" הביתה.  המדיניות הזאת מבטאת קוצר ראייה (הניסיון מעיד שלחילופים כאלה יש מחיר בדם); גרוע מזה היא מעידה על העדפה מובהקת של הפרט על חשבון הכלל. חייל היוצא לקרב, כמו גלעד שליט, יודע כי הוא מסכן את חייו למען הכלל. כשם שיש לנו הזכות לתבוע ממנו למות למען הכלל, יש לנו הזכות לתבוע ממנו לוותר על חירותו למען הכלל. אין מה לבוא בטענות למשפחת שליט או למשפחות חטופים אחרים. המשפחה מונעת על ידי הדחף האנושי מאד להציל את היקר לה. האחריות כולה מוטלת על מקבלי ההחלטות—במקרה זה על ממשלת נתניהו. מאלה אנחנו מצפים לקבל החלטות קשות, ולעתים לא פופולאריות, למען טובת הכלל. החלטות ממשלת נתניהו, וממשלות קודמות (ממשלת נתניהו רק המשיכה בקו שבו התחילו אחרים) ביטאו היעדר מדיניות אחראית למען נקודות רייטינג. כאמור זה לא קשור לימין ושמאל. אי-כניעה לטרור (ועסקת שליט הייתה כניעה מסיבית לטרור) אמורה להיות עמדת יסוד ישראל ממש כמו הגינוי הנחרץ של הטרור כביטוי לגיטימי למאבק נגד הכיבוש. רצח מכוון של חפים מפשע (או חטיפה) אינו פעולה לגיטימית נגד הנוכחות הישראלית בשטחים הכבושים, אלא פשע. מחולליו צריכים להיענש לא כלוחמי אויב, אלא כפושעים.

מה מותר לנו, הישראלים, לעשות כדי להילחם באויב שמפעיל טרור? כמו בעניין "השבת הבנים הבייתה", התשובה "בכל מחיר" היא שגויה. טרור אינו מעניק לנו צ'ק פתוח מוסרי. הטרוריסט הוא אכן רוצח ופושע; זה לא נותן לנו את הזכות לפגוע בחפים מפשע, ממש כשם שאין לנו זכות לפגוע במשפחותיהם או בשכניהם של פושעים פליליים. הטרור הפלסטיני אינו נותן לנו את הרשות לענישה קולקטיבית נרחבת על סמך חשדות מעורפלים ובוודאי אינו מתיר את דמם של אזרחים, שמידת הקשר שלהם למעשי הטרור אינה ידועה. מבצעי הענישה הישראלים הם לעתים קרובות מידי לא פעולות כירורגיות, אלא הכרזה על הפקעה, לפחות זמנית, של זכויות האדם של הפלסטינים בשטחים. זוהי מדיניות שאינה ניתנת להגנה מוסרית. ומעבר לשאלה הטקטית, איך מטפלים בטרור, נותרת בעינה השאלה האסטרטגית. אסור שפעולות טרור, מגונות ונתעבות ככל שיהיו (והטענה "כל הפלסטינים טרוריסטים", נוחה ככל שתהייה, היא שקרית) יסתירו אותה מאתנו: מדינת ישראל שוללת, זה עשורים, לא רק את זכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים, אלא גם את זכויות האזרח והאדם שלהם. המצב הזה מצמיח עוול ואלימות בשני הצדדים. המשך הכיבוש פירושו מדינה דו לאומית (אם נעניק לפלסטינים זכויות אזרח) או אפרטהייד (אם נוסיף לשלול אותן מהם). המשך הכיבוש פירושו עוד ועוד אלימות—שלנו ושלהם. גם בשביל זה לא צריך להיות נביא.

התפרסם בידיעות אחרונות 25.6.14