אומרים שלישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים. זה נכון לרוב מדינות העולם. קברניטים צופים בעולם מבעד למשקפת המקומית. אפילו משטרים טוטליטריים, שבהם השליט פטור לכאורה מהתחשבות בדעת הקהל, משקיעים מאמץ אדיר בסידור המציאות בדרך שתקנה להם תמיכה ותפטור אותם מהתנגדות פנימית. זה נכון פי אלף במשטרים דמוקרטיים. החלטות לא פופולאריות, שיביאו תועלת בטווח הארוך נדחות או מודחקות בשל מחירן הפוליטי בטווח הקצר. לעתים הקברניט יודע שהמדיניות "הנכונה" היא העלאה דרמטית של המיסים, למשל, אבל הוא יודע גם שהתוצאה הרחוקה (תיקון הכלכלה) תעלה לו ביוקר בטווח הקצר (לא בטוח שהעלאת המיסים תצליח; בטוח שהיא תעורר רוגז ותגרום לאובדן מנדטים בבחירות הקרובות). הוא מעדיף אפוא לתקן תיקונים קטנים, שהמחיר הפוליטי שלהם זול יחסית. התוצאה היא שבעיות מסובכות נדחות עד שנוצר משבר. כאשר "אין ברירה", קברניטים מקבלים היתר לצעדים דרסטיים. לא פעם הצעדים הללו היו יכולים להיות דרסטיים הרבה פחות לו נעשו בעתם. חשבו למשל על ההחלטה לפעול בעניין המנהרות בעזה. מדינת ישראל ידעה שהן קיימות, כשם שידעה שהטילים של חיזבאללה אינם "מחלידים" כפי שקיווה בוגי יעלון בשעתו. אלא שפעולה צבאית מקיפה "בזמן" הייתה עולה למדינה בגינוי גורף של העולם ובקרע פנימי. ממשלת ישראל הייתה מואשמת בעוד פעולה תוקפנית ומיותרת וכל הרוג ישראלי (ופלסטיני) היה נזקף לחובתה. היא העדיפה אפוא לחכות. ומה שנכון לגבי עניין טקטי כמו המנהרות, נכון כפל כפליים לגבי עניין אסטרטגי כמו הגעה למערכת בריתות חדשה במזרח התיכון על ידי הסדרת העניין הפלסטיני. כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שפתרון הסכסוך אמור להיות בראש סדר העדיפויות הישראלי. דא עקא שלפתרון היה מחיר פוליטי פנימי שממשלות ישראל לא יכלו, או לא רצו, לשלם. הפתרון הוא מסובך, מלא סיכונים, מעורר התנגדות. נתניהו, דחיין בלתי נלאה, העדיף להתמודד עם סידרה של פתרונות טקטיים ולא לשלם את מחיר הפתרון האסטרטגי.
לכאורה המהלך האחרון בעזה, שנתניהו נגרר אליו שלא ברצונו, הרחיק עוד יותר את אפשרות הפתרון. הפרשנים מרבים לדבר על הקצנה בחברה הישראלית. כל צד מנפנף בקצה הרדיקלי של הצד האחר כראייה לכך שאין כל אפשרות לגייס קונסנזוס בחברה הישראלית ושנגזר עליה שיתוק פוליטי. אני חושב שהפרשנים טועים. הם מתעלמים מן הרוב הגדול בישראל, שכרגע תומך במהלכיה הצבאיים של הממשלה, אבל ספקן לגבי מדיניותה הכוללת. כאשר מבררים מה רוצה הרוב הזה עולה כי הוא רוצה לחיות בשלווה ולנסות להגשים את החלום המערבי של שפע ושגשוג. קשה לשמוע בישראל קולות החולמים על כיבוש מחדש של השטחים שנכבשו ב67 (לא רק עזה אלא גם סיני ושטחי הרשות הפלסטינית). החלום האימפריאלי הישראלי מת וגם החלום המשיחי כמעט שלא נשמע יותר. ברור לכל שימינו אינם ימות המשיח וכי אין לצפות לפתרון מן השמיים. אם אין משיח, צריך להתפשר. אפשר לטעון שהציבור הישראלי מוכן לשלם בעבור השלווה המיוחלת רק בוויתורים פלסטינים ובקורבנות פלסטינים. אני חושב שזאת טעות. המלחמה האחרונה יצרה הסכמה נרחבת סביב שני עניינים: א. החמאס אינו מעוניין להגיע אתנו להסכם. זהו ארגון קנאי שיש לייצר אתו דו קיום, תוך החלשתו. החמאס לא פרטנר להסכם. ב. למדינת ישראל אין פתרון צבאי לבעיה הפלסטינית. זה לא מעיד על חולשה. יש בעיות שאין להן פתרון צבאי. בקונסטלציה הפוליטית שנוצרה יש הבנה גדולה לצרכי הביטחון של ישראל. צריך לנצל את הקונסטלציה הזאת לפתרון אסטרטגי. הציבור הישראלי יתמוך בו.
התפרסם בידיעות אחרונות 30.7.14
הבלוג של אביעד קליינברג 
2 הערות, ברשותך:
1. פעמיים הונחו פתרונות נדיבים מאוד על מפתן הפלסטיניים ע"י ראשי ממשלה שהיו רוויחים הון פוליטי לו הביאו לחתימה על הסכם שלום- הוד ברק ואהוד אולמרט. דא עקא, היו אלה הפלסטינים שפעמיים דחו את ההצעות כך שהבעיה היא לא חוסר הרצון של ראש ממשלה מימין להגיע לפתרון מדיני, עקב מחיר פוליטי גבוה, אלא חוסר רצון מצד ההנהגה הפלסטינית, כאשר העניין מגיע לשורה התחתונה.
2. ראינו, רק לאחרונה, את ההשפעה של ירי של רקטת ארוכת טווח לאזור הכללי של נתב"ג. לו יצוייר ונוותר על שטחים בשמורון לטובת הפלסטינים, אזי אנחנו חושפים את עורק הייצוא והתיירות העיקרי שלנו לגחמותיהם של טרוריסטים (או ארגונים סוררים, לו יצוייר שהרשות באמת ובתמים תרצה לשמור על האינטרסים הישראליים) שבעזרת כלי נשק פשוטים בהרבה מאשר רקטת פאג'ר, יוכלו להשבית חלק ניכר מהכלכלה שלנו כאשר מצד שני, עקב החתימה על ההסכם, האפשרויות הצבאיות שלנו יהיו מוגבלות ביותר.
אהבתיאהבתי
1. אני לא מאמין באידיאליזציה של הפלסטינים. אני גם לא מאמין באידיאליזציה שלנו. זה לא אומר שצריך להרים ידיים. זה לא אומר שצריך ללחוץ על ההדק. אני לא יודע מה הוצע על ידי אולמרט, אגב,אני יודע שברק יצא לקמפ דיוויד בלי ממשלה ותוך התעלמות מהצהרותיו של ערפאת שהוא עדיין אינו מוכן להסכם סופי. זה לא מצדיק את התגובה הפלסטינית אבל זה גם לא מצדיק יאוש.
2. אני חושב שלישראל יש תביעות ביטחון לגיטימיות שצריך להתחשב בהן במסגרת כל הסכם. אני גם חושב שלפלסטינים יש תביעות אנושיות ולאומיות לגיטימיות שצריך להתחשב בהן. הסכם הוא תמיד פשרה.
אהבתיאהבתי
תשובתך לגבי 2 נשמעת יותר כמו התחמקות, יש לך הצעה לפיתרון? כי אני לא בטוח שקיימת כזו…
אהבתיאהבתי
אני לא מבין למה לייחס את אי-המעש של נתניהו בתחום המדיני לחישובים פוליטיים. האיש לא מאמין שאפשר לחתום על הסכם שלום בטוח עם הפלשתינים. הוא לא מאמין שיש גרם של אשמה בצד היהודי וחושב שהפלשתינים, חיות האדם, אשמים בכל ואי-אפשר לסמוך עליהם. הוא חושב שראוי להתיישב בשטחים שנכבשו ב-67 בדיוק כמו שראוי להתיישב בשטחים שנכבשו ב-48. הוא לא הסתיר זאת מעולם, ובשל דעות אלו אזרחי ישראל בוחרים בו ובימניים ממנו שוב ושוב לכנסת.
אתה יכול להתווכח עם אזרחי ישראל על כך שהם חושבים שלא כדאי להתפשר עם הפלשתינים (ראה שני המגיבים, אורי ושלמה), כי לא ניתן לבטוח בהם. אתה יכול לקוות שעוד טור כאן ועוד טור שם יזיזו חלק מהקוראים קצת שמאלה, עד שיבחרו ביאיר לפיד הדביל, שאולי יומרצ על-ידי עפר שלח ושכמותו ויציל את מדינת היהודים. אבל הקריאה הרווחת לאחרונה לנתניהו, או הנסיון לשכנע אותו בדרך זו או אחרת, להתקדם לקראת פשרה מדינית נראית לי חסרת בסיס. זה לא מתאים לאידיאולוגיה שלו. הוא בסך-הכל ממשיך את מדיניות הימין (שמיר, שרון והוא) לנסות להגיע לסטטוס קוו של מיני-אוטונומיות פלשתיניות, שבאמצעות מדיניות של מקלות (לעם הפלשתיני) וגזרים (למנהיגים הפלשתינים) ילמדו לא להפריע ליהודים לחיות בארץ ישראל.
אהבתיאהבתי
אני פחות בטוח ממך שנתניהו תקוע. דווח שהוא הסכים עקרונית לדיון על בסיס 67. זה צעד כמעט בלתי נתפס מבחינתו. הוא מעיד על הבנה שהסכם, גם הסכם גרוע, יעניק לנו יתרונות גדולים. אשר למידת ההשפעה שלי על המציאות, אני חושש שאתה צודק. היא לא רבה. אתה עושה כמיטב יכולתך.
אהבתיאהבתי
אהבתי
אהבתיאהבתי