השואה כמבוא לצה"ל

משרד החינוך הודיע על הרחבתם והעמקתם של לימודי השואה בבתי הספר. לכאורה אין בכך כל רע. אדרבה, ראוי שתלמידים ישראלים יעמיקו בהבנת אחד מן האירועים הנוראים במאה העשרים, אירוע שהיו לו השפעות עמוקות על העם היהודי ועל חלקים גדולים מן המערב וממזרח אירופה. ואף על פי כן היוזמה מעוררת חששות. הסיבה לכך היא התחושה שבמערכת החינוך הישראלית השואה נתפסת כמבוא לציונות–השואה היא השלב המקדים לתקומה. התקומה היא הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. בישראל השואה נתפסת כהתפרצות איומה במיוחד של שנאת יהודים קמאית הקיימת ללא שינוי מאז ומתמיד. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. היחס בינינו לבין אומות עולם הוא תמיד יחס שבין הקורבן לרוצח. ההיסטוריה נסרקת כדי לאתר בה את השנאה ליהודים, שנאה המגיעה לשיא במאה העשרים. תקופות של דו-קיום בשלום נתפסות תמיד כשקט שלפני הסערה. בזמן השואה גילה העולם את פרצופו האמתי, פרצוף שאולי הוסווה או הוסתר, אבל לא השתנה. "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב". הלקח היחיד של השואה הוא "לעולם לא עוד" והמימוש היחיד של הלקח הזה הוא חיזוק הכוח היהודי. דימונה היא אפוא התשובה היהודית לשואה. ומכיוון שהשנאה ליעקב היא מצבו הקיומי של עשו, אנו נוטים לגלות בכל דור ודור את ההיטלר התקופתי, וכל איום, שולי ככל שיהיה ("איום המנהרות", למשל), מקבל במהירות ממדים קוסמיים. טרוריסט זוטר כמוחמד דף הוא היטלר והחמאס הוא הוורמאכט. עוד רגע והרכבות תתחלנה במסען הבלתי נמנע לאושויץ–אלא אם כן נפעיל את כוחנו ואת עוצם ידנו. השימוש בכוח הוא אפוא לא אמצעי אחד מני רבים לפתרון בעיות פוליטיות; הוא האמצעי המועדף. הכוח מזכך מוסרית–מן הפסיביות היהודית, מן ההשפלה, מן הרצון הנלעג לסמוך על הגויים. היהודי החדש, שלמד את הלקח, מפנה עורף ליהודי הישן, הכנוע והנאיבי. הוא מגיב בזקיפות קומה על עוד ניסיון של הגויים לשלח אותו לתאי הגזים. מהלכים מדיניים נחשדים מיניה וביה בפייסנות, בעיוורון, בשיתוף פעולה עם הצורר. כל מהלך מדיני הוא מינכן; כל פוליטיקאי המאמין במדיניות הוא צ'מברליין, אם לא קוויזלינג. כל מה שאינו כוח צבאי הוא חולשה וחולשה מובילה בהכרח לאושוויץ.

התפיסה הזאת מפשטת מציאות מורכבת. לא כל איום הוא איום בהשמדה ולא כל בעיה נתנת לפתרון באמצעות שימוש בכוח צבאי. התחושה המתמדת של איום קיומי והסירוב לראות במדיניות כלי הולם לפתרון בעיות מצמצמת את מרחב התמרון של ישראל. ראיית החיים כפסע מאושוויץ גורמים לישראל להתנהג כאילו אין לה אופציות מלבד כוח וכאילו מצב החירום המתמיד שבו היא מצויה מעניק לה פטור גורף משיקולים ערכיים כלפי  מי שהיא מזהה כאויב מבחוץ (כלומר כהיטלר). היא גם גורמת לנו כחברה לראות כל ביקורת על דרכי השימוש בכוח כלפי האויב כשיתוף פעולה אתו. לימוד מעמיק של מלחמת העולם השנייה יראה שעד לרגע שבו נעשתה המלחמה הטוטאלית הפתרון היחיד לבעיה הגרמנית, נעשו לא מעט מהלכים מדיניים מוטעים והרי גורל הן בגרמניה והן בארצות שסביבה, מהלכים שיכלו למנוע את עליית היטלר ואת הזוועות שעלייתו הביאה אתה. השואה, במילים אחרות, הייתה תוצר של מהלכים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים וכלכליים רחבים שהיהודים היו קורבנותיהם. אפשר היה למנוע את מלחמת העולם השנייה ואת רצח יהודי אירופה, לולא היו כל הצדדים שבויים בתבניות מחשבתיות הרות אסון, לולא התבצרו בעיוורונם.

הדרך שבה השואה נזכרת בישראל אינה מובילה לתובנות היסטוריות מעמיקות. לא פעם היא חוסמת תובנה ומעודדת תפיסת עולם פשטנית ודיכוטומית (אנחנו הקורבנות; שאר העולם עומד עלינו לכלותנו). חשוב ללמוד את השואה, אבל חשוב ללמוד אותה בכל מורכבותה, כחלק מהתערערותה המדינית, החברתית והערכית של אירופה, וחשוב להפיק ממנה לקחים מורכבים: שפשעים מתחילים לא פעם ברשלנות פושעת, שגם אומות תרבותיות יכולות להדרדר להתבהמות מוסרית בשם תחושת הקורבנות (הגרמנים שיכנעו את עצמם ששכניהם מבקשים להשפילם ושהיהודים הם גייס חמישי); שהעם היהודי במדינתו אינו מחוסן מפגיעה פיזית (ולכן יש לו צבא), אבל גם אינו חסין מפני אטימות מוסרית ועיוורון מדיני.

כל זה לא אומר שהלקח הציוני מוטעה. ההפך הוא הנכון. אני מאמין שהקמת מדינה יהודית וכינון כוח צבאי יהודי היו נחוצים. טוב מאד שיש ליהודים חרב, אבל החרב אינה המענה לכל והקיום אינו המטרה היחידה של מדינת ישראל. מדינת ישראל אינה גטו מזוין. היא אמורה להיות חברה דמוקרטית וצודקת שבה חיים בני אדם, בלי הבדל גזע, דת ומין, בחירות ובכבוד. פעם נהגנו לומר זאת במפורש: אנחנו רוצים להקים פה חברת מופת, חברה ערכית ומוסרית–גם זה הלקח שראוי לנו ללמוד מהתבהמותה של אירופה במלחמת העולם השנייה.