כל סיבוב אלימות בין ישראל לפלסטינים מתחיל בציפיות לניצחון צבאי מוחץ, ניצחון שבסיומו יקבל הצד האחר את תפיסת העולם הישראלית במלואה (שקט גמור ואפס תביעות מדיניות). לאחר זמן מתברר לנו שהציפיות הללו אינן ריאליות. היכינו, הפצצנו, כתשנו, חיסלנו, הסברנו והצד הפלסטיני עודו מסרב להיכנע. זה השפן היחיד בכובעם של החלשים: הם ממשיכים להתנגד, גם במחיר כבד, מתוך ההנחה שמחיר השתקתם הגמורה גבוה מידי, דווקא משום שהם אינם מהווים איום קיומי. לא פעם הם צודקים. כאשר עולה מחדש ההצעה "לכבוש את עזה," הצבא שולף את "המצגת". עזה לא שווה את המחיר. אם לא ניצחון, לפחות שקט. אנחנו מורידים דרמטית את הציפיות ומבקשים לסיים את המלחמה, כדי שנוכל לחזור לשגרה. אלא שהצד האחר מסרב ליישר קו על פי לוח הזמנים שלנו. הוא מתעקש להמשיך. אלא שלנו כבר נמאס. ככל שעובר הזמן, המחיר שאנחנו מוכנים לשלם תמורת שקט גדל. המבצע מסתיים אפוא בקול ענות חלושה, בלי אף אחד מן ההישגים שעליהם חלמנו ברגעי האופוריה שבתחילת סבב האלימות. אדרבא, דווקא הפלסטינים שדאגו להגדיר ציפיות נמוך יותר (הישרדות היא ניצחון) זוכים לכאורה להישגים (אנחנו מרשים להם לייצא מלפפונים וכוסברה ולדוג ברבוניות במרחק 9 קילומטר מן החוף). אחר כך אנחנו ממשיכים בשלנו והפלסטינים בשלהם; עד לסבב האלימות הבא.
יש משהו מדכדך במחזוריות הזאת. לא רק שהיא נטולת דמיון מבחינה טקטית (צה"ל, ככל צבא עתיר תקציבים, משתמש בכוח אש ובאמצעים טכנולוגיים כתחליף לחשיבה יצירתית ולנטילת סיכונים), אלא שהיא חפה לחלוטין מכל חשיבה אסטרטגית. הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים נתפס כמשחק סכום אפס צבאי. הרעיון שייתכן כי יש למדינת ישראל אינטרס לשפר את איכות חייהם של תושבי רצועת עזה נראה לנו מופרך. המטרה שלנו, כך נראה, היא להחזיק אותם במצב של קיום בסיסי, על סף הרעב. העובדה שהמדיניות הזאת גורמת להם להקצנה פוליטית ולתלות במממנים קיצוניים מבחוץ אינה זוכה לדיון. כאשר שאלת איכות חייהם של הפלסטינים מועלית, היא מוצגת כוויתור ובתור שכזאת היא נדחית על הסף כביטוי לחולשה "שמאלנית," על אף שכל מחקר אפשרי מעיד כי עלייה באיכות החיים מורידה אלימות. גם מהלכים מדיניים נתפסים בישראל כוויתור שמוטב להימנע ממנו או לרוקן אותו מתוכן. סבבי האלימות התקופתיים מתקיימים אפוא, מבחינת ישראל, בוואקום מדיני. מטרות המבצע הן לעולם צבאיות בלבד. אם מועלית האופציה המדינית, היא אמורה להמתין למיצוי המהלך הצבאי ואינה נתפסת כחלק אינטגרלי ממנו. למדינת ישראל אין אופק מדיני, אין תכנית ארוכת טווח, אין מהלכים שיקנו לה בעלי ברית באזור ותומכים בעולם. היא מגבילה את עצמה מרצון לזירה שבה יכולתה להגיע להישגים (לא בגלל כוחו של האויב, אלא דווקא בגלל חולשתו) מוגבלת ביותר. לכאורה האלם המדיני הזה הוא זמני: קודם כל יש להכות באויב ורק אז להציע מהלכים מדיניים שטיבם נותר עלום. מובן שברגע שבו משתתקים התותחים, נעלמת המוטיבציה למהלכים מדיניים ומודחק לחלוטין ניסיון העבר. המהלך המדיני היחיד שנותר אז הוא המהלך הישראלי מאז 67: הרחבת ההתנחלויות, בידוד ציוני גאה בעולם עוין, ומלחמות בכל קיץ שני.
הכלי האפקטיבי ביותר כנגד החמאס אינו הגברת האלימות (לכלי הזה תאריך תפוגה הולך ומתקצר), אלא הצעת אופק של תקווה, תקווה שתסבך אותו במאבקים חיצוניים ופנימיים. ממשלה שתציע תכנית מדינית אמתית (הכרוכה בהכרח בוויתור על חלום ישראל הגדולה) תנפץ את מעגל המבצעים. ממשלה שאין לה תכנית מדינית, צריכה ללכת הביתה.
התפרסם בידיעות אחרונות 27.8.14
הבלוג של אביעד קליינברג 
כל מילה, אביעד, חד כתער. תודה.
צפיתי בעיניים כלות בהישנות הריטואל הזה בחודשיים האחרונים. חוסר היוזמה והיצירתיות של הממשלה הזאת מעוררים בי רצון לתלוש שערותיי מתוך יאוש.
אני שמחה שהפוסט הזה מתפרסם בעיתון של המדינה, אולי תכניס שכל לקודקודם.
אהבתיאהבתי
מבעד לעיניו המחלימות של בני שנפצע בעזה לצד חבריו שחלקם לא שפר עליהם המזל שנפל בחלקו, אני אומרת לך – אל תחדל מלומר את המילים החכמות שלך…
ככל שיותר יאמרו, יותר (אני תקווה) יקשיבו.
אהבתיאהבתי
תודה רבה. אשתדל להמשיך ככל שאוכל.
אהבתיאהבתי
משיחיות ודתיות פאנטטית מוגדרת בכמה היבטים,
בין היתר הפאנט המשיחי אינו שועה כלל למציאות והראייה שלו לרוב מנותקת לגמרי מהמציאות – יתרה מכך חלק מהאמונה המשיחית-דתית היא בכוונת מכוון להתעלם מהמציאות-הרציונאל-ההיגיון הבריא (שבד"כ יהיה מבוסס על אמפיריות) ולהאמין במה שהדת המשיחית מצווה או מורה לעשות
בדיוק כאן נכנס מר Aviad Kleinberg אביעד קליינברג ומוגדר כמשיחי-דתי
הדת והמשיחיות היא לחתור בכל מחיר וללא קשר למציאות-אמפיריות-היגיונית מבוססת על עובדות ורציונאל למדינת טרור-רצח-אכזרית-דיכוי נשים-עבדות וסחר בנשים בלב מדינתנו, הפרחת רעיונות של שלום (כאילו מישהו מאיתנו לא רוצה באמת שלום … אה אולי המשיחים הדפוקים הנוספים שלנו שמחכים לבית המקדש)
לגבי "המהלך המדיני היחיד שנותר אז הוא המהלך הישראלי מאז 67: הרחבת ההתנחלויות, בידוד ציוני גאה בעולם עוין, ומלחמות בכל קיץ שני."
זה המהלך המדיני השני (לאחר מלחמת העצמאות 48) שהגיע לאחר הכרעה צבאית חד משמעית כמעט ומימנו פרחנו והקמנו מדינה וארץ לתפארת,
לגבי המערכות שהיו מאז ושחלקן קשות אם כי נסבלות מבחינת הישרדותנו, זה מכיוון שבאף אחת מהן לא המשיכו להכעת האוייב, לא כיבושו או התשלטת סדר, פשוט הכרעתו עד נטרולו המלא
משיחיות, דתות ופונדמנאלטיזם יש לרוב באיזורנו, מר Aviad Kleinberg אביעד קליינברג משתלב היטב בכל ההזויים באיזור (כולל החולניים מאצלנו שמחכים להקריב קורבנות בבית המקדש השלישי)
אהבתיאהבתי
אתה בטוח שאתה מדבר עלי? הקמנו מדינה, יצאנו למלחמה צודקת ב67. מאז עשינו דברים טובים וגם רעים. אם בא לך לראות בי הזוי, לבריאות.
אהבתיאהבתי
אביעד, קודם רק אומר שאני מאוד מסכים עם השורה התחתונה של הדברים שרשמת – שאין מדיניות ואסטרטגיה אמיתית להתמודדות עם הסכסוך ושללא מהלכים מדיניים משמעותיים, מעט מאוד יישתנה פה אצלנו.
רק אעיר על כמה דברים שהפריעו לי במה שרשמת.
ראשית, סיפור המסגרת שבו התחלת את הפוסט, כשלמעשה יצרת טיעון "איש קש" אשר אף אחד לא באמת טוען אותו ומולו אתה מתמודד. כמובן, זה קל להתמודד מול הטיעון הזה כי הוא מגוחך. למדתי לצפות ממך לקצת יותר יושרה אינטלקטואלית. אף אחד לא מצפה שמבצע כזה או אחר ישים קץ לתביעות של עזה (ובטח לא של הפלסטיניים כולם). הטיעון האמיתי שמולו אתה מתמודד, זה שאנשים אמיתיים טוענים אותו במציאות, הוא שניתן להכריע צבאית את החמאס, ולא איזשהם רעיונות גרנדיוזיים לפתרון הסכסוך בכללותו. כן זה יהיה יקר (בכל המובנים), אבל לשיטתם, זו הדרך הכי טובה (ומהירה) להסיר את האיום מתושבי הדרום. אישית, איני יודע מה המחיר האמיתי שנצטרך לשלם ולכן גם אין לי יכולת להגיד האם המחיר שווה את המטרה, אבל סביר להניח שגם אתה לא יודע. וגם צריך להיות הוגן ולומר שמאז ההתנתקות לא התקבלה החלטה, באף אחד מסבבי הלחימה שהיו, לנסות ובאמת להכריע את החמאס, כך שהרעיון שאין יכולת צבאית להתמודד עם בעיית חמאס אינו יכול להיגזר מההתרחשויות בעשור האחרון. עוד נדבך של השקפת עולם זו טוען שנושא החמאס אינו קשור, או קשור רק חלקית, לשאלה האם יש מהלכים מדיניים או לא, וזאת מכיוון שישנו סיכוי טוב שגם הסכם מדיני מול הפלסטיניים בגדה לא ייגרום לחמאס להפסיק את האלימות כלפי ישראל (ולכן מהלכים מדיניים אינם פיתרון לבעיית החמאס), ובכל מקרה כל תהליך מדיני ייקח שנים ארוכות כאשר בינתיים תושבי הדרום משמשים כמגן אנושי על מנת שלא יהרגו יותר מידי חיילים. לטיעונים הנ"ל בדר"כ גם מתווספת התחושה שהיעדר הרצון של מקבלי ההחלטות ללכת עד הסוף עם האופציה הצבאית אינה נובעת משיקולים אמיתיים של טובת תושבי הדרום, אלא משיקולי נוחות פוליטיים. כלומר, מעדיפים להשיג שקט במהירות האפשרית ונמנעים כמעט לחלוטין מלקיחת סיכונים (אגב, אני שותף לתחושה הזו מכיוון שאתה רואה את אותה המנטליות של מקבלי ההחלטות גם בתחום המדיני). אז אביעד, אם אתה רוצה להתמודד עם הטיעון, בבקשה. תתמודד עם האמור לעיל. אבל מכיוון שהתמודדת עם טיעון קש מגוחך, יצאו לך טיעונים בנאליים, ששמענו מיליון פעם בעבר.
עוד אציין כי הטענה שלך כאילו לרבים זה "מופרך" לשפר את איכות חייהם של העזתיים, או כוויתור, זה גם טיעון קש מגוחך. זו לא הטענה. רוב האנשים, גם ימנים מובהקים, בעד לשפר את איכות חייהם של עזתים. הטיעון שלהם הוא שעיקר הסבל של העזתיים לא נגרם מהסגר והמצור (עם כי כמובן פוגע במידת מה) אלא מניהול משאבים כושל ושערורייתי של חמאס. טיעון זה אומר, ולדעתי במידה רבה של צדק, שגם אם נסיר באופן מוחלט את הסגר והמצור, איכות חייהם של העזתיים לא יישתפר בהרבה (וזה עוד מבלי בכלל לדבר על ההשלכות הביטחוניות של מהלך כזה).
לסיום, הטענה שלך "שכל מחקר אפשרי מעיד כי עלייה באיכות החיים מורידה אלימות" הוא לא נכון עובדתית. זה נכון שיש מחקרים שתומכים בטענה האמורה, אבל יש גם לא מעט מחקרים שסותרים אותה כאשר מדובר בסיכסוכים לאומיים ודתיים. האמת, לא צריך ללכת רחוק בשביל לראות שזה לא עובד ככה בסכסוך שלנו. העלייה המשמעותית ברמת החיים בגדה בעקבות אוסלו הייתה במקביל לעלייה דרמטית באלימות (כל תקופת אוסלו) אשר השיא שלה היה באינתיפדה השנייה. באינתפידה הזו הפלסיטניים היו מוכנים להקריב את כל ההישגים הכלכליים הרווחתיים שלהם לטובת התקוממות עממית שמוטטה אותם כלכלית.
אהבתיאהבתי
אף אני אפתח בהקדמה: למה אתה צריך להטיף לי מוסר ולתת לי ציונים? הרי אנחנו יכולים פשוט להתווכח.
ולגופו של עניין: לא הבנתי את הטענה בפסקה הראשונה. על איזה איש קש אתה מדבר? אם הטענה שמדינת ישראל הייתה רוצה "לשגר ולשכוח" את הבעיה הפלסטינית כדי שתוכל לספח בשקט את השטחים היא טענת קש, אני חולק עליך. התקווה הישראלית לא הייתה שהצד השני יקבל מרצון את החלומות הישראלים, אלא שיבין כי אין לו הכוח להפר אותם. האם ניתן להכריע צבאית את החמאס? אני משוכנע שכן. אני וצה"ל וראש הממשלה משוכנעים שהאיום שחמאס מהווה אינו מצדיק את מחיר הכרעתו. גם רוסיה ויתרה על אפגניסטן מסיבות דומות: ברור שהאימפריה הסובייטית יכלה למחוק את אפגניסטין מן האדמה. הבעיה היא שזה לא שווה את המחיר. כך גם לגבי עזה. בראש המדינה עומדים כעת אנשים שבתיאוריה היו להוטים להכריע. כשהם מסתכלים על הנתונים (כמות האבדות בשני הצדדים, הנזק, ההסתבכות בבוץ העזתי) הם מכריעים לוותר. אשר לרצון להיטיב את חיי העזתים–על מה אתה מדבר? תיאורטית כולם בעד. מעשית? לא ממש. כשאני אומר מעשית כוונתי להסרת החנק הכלכלי מעל עזה. אני לא בעד לפתוח את המעברים ללא פיקוח. מצד שני אני בהחלט בעד שיפור המצב בעזה. זה מה שקרה בגדה שבה נשמר השקט גם בזכות הרשות ולא רק בזכותנו. אשר לטענה האחרונה, אף אחד לא טוען שמדינה משגשגת לעולם לא תצא למלחמה. ארה"ב יוצאת למלחמות רבות. הטענה היא שבטווח הארוך מדינות שיש להן מעמד ביניים רחב, נוטות להימנע מסכסוכים שיביאו להרס הכלכלה. זאת לא פוליסת ביטוח, אבל זה בהחלט צעד קונסטרוקטיבי (וזה מבלי להתייחס לרצוננו לאפשר לאנשים לחיות כמו בני אדם בלי קשר לפוליטיקה).
אהבתיאהבתי
נכון לחשוב מחוץ למסגרת הכוחנית אבל, וזה אבל גדול, לא לשכוח שגם לצד השני יש אידיאולוגיה ותפיסת עולם שלא נובעת מאופק חומרי או מהעדרו. ההתנגשות היא בין תנועות לאומיות שלא מצליחות להגיע להסכם כי מחיר המינימום של האחת לא מתאים למחיר המקסימום של השניה.
כדאי להיות הוגנים, חכמים ולא נקמנים אבל תהליך ההסדרה תלוי בתהליכים בצד השני שלא כולם תלויים בנו.
אהבתיאהבתי
הצד השני קיים כמובן ויש לו אידיאולוגיה משלו, אבל הכוח שלו נובע מהיעדר תכנית מדינית, מן הסרבנות. בלעדיה הוא מסתבך בצרות.
אהבתיאהבתי
אני מאלה שחשבו שניתן היה להכריע צבאית את חמאס, בדיוק כפי שניתן היה להכריע את הטרור בגדה בחומת מגן. אבל אני מסכים לחלוטין שאפילו הכרעה צבאית כזאת, עם המחיר הנורא שכרוך בה, היתה זמנית ולבסוף חסרת תועלת ללא מהלך מדיני דרמטי נלווה. לנתניהו יש יתרון שהוא חרב פיפיות: הוא זהיר ולא הרפתקן. יש לזה נקודת חוזק, אבל הבעיה היא שהוא הססן מאד ונוטה להימנע ממהלכים מרחיקי לכת גם בשלום וגם במלחמה.
אהבתיאהבתי
אהבתי מאוד.
יש את זה באנגלית? אני רוצה לשתף.
אהבתיאהבתי
חוששני שאין.
אהבתיאהבתי