אנחנו: ישראלית למתחילים

מי אנחנו הישראלים? איזה תפקיד ממלא המונח הזה, "אנחנו", בשיח התרבותי שלנו? האבחנה הברורה ביותר היא שהאני הקולקטיבי הישראלי (היהודי) הוא לעומתי. "אנחנו" קודם כל לא "הם". לא תמיד ברור מה התוכן הקונקרטי שיש לאמירה הזאת. לעתים, במבט מבחוץ דומה שהדמיון "ביננו" ל"בינם" גדול בהרבה ממה שאנחנו מוכנים להודות. אבל הדמיון הזה מוגדר לא פעם כטעות אופטית—נכון אמנם שאנחנו נוהגים כשאר האומות, לפעמים אפילו כגרועות שבהן, אבל מי שיעמיק להתבונן יראה הבדלים עצומים. אנחנו טובים יותר, מוסריים יותר וצודקים יותר משאר האומות, תהיינה אשר תהיינה "העובדות" בשטח.

אתה בחרתנו

שורשיה של הגישה הזאת בעצם ההגדרה העצמית של עם ישראל. היהדות מגדירה אותנו, עם הבחירה, כאנטיתזה לאומות העולם. "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה" מכריז הנביא עמוס. האל בחר בנו "מכל העמים" והוא מנהל אתנו, ואתנו בלבד, מערכת יחסים מורכבת ורבת משמעות. שאר האומות אינן רק נחותות מאיתנו מוסרית ודתית, הן בעיקר טפלות לעיקר היהודי. אין להן ולו דבר אחד בעל משמעות אמיתית ללמד אותנו (הצלחותיהם המדעיות של בני יפת, למשל, הן דברים בטלים בהשוואה ללימוד התורה שנתנה רק לבני ברית מזרע שם). בדרמה הגדולה של ההיסטוריה אומות העולם מתפקדות כאביזרי במה. אלה מציבים בפנינו קשיים (כעונש על חטאינו) או מסייעים לנו (ברצון רבונו של עולם) במאבק הקיום. אין לנו אפילו עניין מיוחד לחלוק עם שאר העמים את האמת שנתן לנו האל. היהדות מתגאה בהיותה דת לא מיסיונרית.
פעולות רבות, שאינן מעלות ואינן מורידות לכאורה, נפסלות משום "בחוקותיהם לא תלכו": אין הולכין בחוקות הגויים, ולא מידמין להן, לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן:  שנאמר "ולא תלכו בחוקות הגוי". ונאמר "ובחוקותיהם, לא תלכו", ונאמר "הישמר לך, פן תינקש אחריהם". הכול בעניין אחד הוא מזהיר:  שלא יידמה להן, אלא יהיה הישראלי מובדל מהן וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהן במדעו ובדעותיו. וכן הוא אומר "ואבדיל אתכם מן העמים" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ע"ז, י"א א).

התפיסה הזאת של ייחודו (ועליונותו) של עם ישראל ביחס לשאר האומות אינה אופיינית רק לישראלים מקיימי תורה ומצוות. חילונים גמורים אוחזים בה. היא מאפשרת להם לחוש ביחס לשאר העולם תחושה מובהקת של עליונות אינטלקטואלית ("הגניוס היהודי" המיתולוגי), ומה שמפתיע יותר, מוסרית. אבל אולי אין הדברים צריכים להפתיע, שהרי המוסר היהודי רחוק מלהחיל מערכת אחת של אמות מידה על כולם. אנחנו נעלים על אחרים לא כ"כ בשל מעלותינו הטובות (לא רק נביאי ישראל מוכנים להעביר ביקורת נוקבת על עמם, כל חבורה של ישראלים הנפגשת לשיחה על המצב בסלון הבית עושה זאת), אלא משום שהאל בחר בנו. אנחנו פשוט אנחנו. כאשר הגויים מעבירים עלינו ביקורת, יש לכך הסבר אחד: השינאה הלא-רציונלית שלהם לעם היהודי. "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב." לא צריך סיבות נוספות.

אנחנו לא הגויים אפוא. הם (המוסלמים) "הג'ונגל" ואנחנו "הוילה"​. הם (הנוצרים) צבועים ואנחנו אמיתיים. הם (כל היתר) פרימיטיביים ואנחנו תרבותיים. אנחנו גם לא "גלותיים" (זה כולל יותר ויותר גם את החרדים). בגלות דבק ביהודים יותר מידי ריחם של "ההם", הפשרות ש"הם" כפו עלינו מאוסות בעינינו. כישראלים אנחנו מגדירים את עצמנו קודם כל באמצעות כוח (כפי שהגדרנו את עצמנו בעבר באמצעות היעדרו). היכולת לא להתחשב באחר, לזלזל בו, להתעלם מצרכיו, לכפות עליו את רצוננו אחרי דורות רבים כל כך שבהם כפה הוא עלינו את רצונו, היא תמצית העצמיות הישראלית. מכאן גם השלילה הכמעט כפיתית של מי שאינו "אנחנו".

האחר שאנחנו כופים עליו את רצוננו אינו רק הגוי. הוא גם האויב הפנימי והמתחרה מבפנים. המגזרים השונים המרכיבים "אותנו" מגדירים את עצמם בדרך השלילה. אם אנחנו חילונים, אנחנו לא בעלי ערכים מוגדרים כלשהם, אלא בעיקר "לא-דוסים". אם אנחנו דתיים לאומים, אנחנו בעיקר לא "חילונים" (ולעת עתה) לא "חרדים". אם אנחנו ערבים, אנחנו לא משת"פים (אבל גם לא טרוריסטים). 

אז מה אנחנו כן? לא ברור. כל הזרמים בישראל סובלים מבעיות זהות חמורות. זאת הסיבה שהאחר (העובר תמיד עיוות וקריקטוריזציה) חשוב לנו כל כך. לא ברור אנה אנו באים בלעדיו. האם מותר בכלל לדבר על "אנחנו" משותף או אולי אין אנו אלא קבוצה אקראית של אנשים שנקלעו לאותו מקום? אפשר היה לטעון שהשלילה ההדדית היא רגש שמשותף לכולנו, אבל אני בטוח שיימצאו רבים שיחלקו על דעתי. מי אנחנו אפוא? "אנחנו" האנשים שחיים ביחד במדינה המכונה ישראל. אנחנו זקוקים זה לזה. אנחנו לא תמיד מחבבים זה את זה. ככה אנחנו.

גירסה מוקדמת של המאמר התפרסמה בשם "א' זה אנחנו" באתר קומפרס