במשטרת ישראל, בכל יום שערוריה: שחיתות, אי סדרים, שלומיאליות, איוולת. בכל כמה ימים מתפטר עוד איזה ניצב בנסיבות מביכות (אחרי ניסו שחם שנחשד במרמה והפרת אמונים, מעשים מגונים והטרדה מינית, בא מנשה ארביב שנחשד בקבלת טובות הנאה מן הרב יאשיהו פינטו, ועכשיו פרש ברונו שטיין, רגע לפני שקשריו עם רונאל פישר החשוד בפלילים נחשפים). אנחנו כל כך לא מצפים מן המשטרה לנקיון כפיים, שאיננו מייחסים חשיבות רבה לאירועים האלה. במקומות אחרים היו תופסים את כותרות העיתונים לימים ולשבועות. ואצלנו– ניצב נתפס בניגוד אינטרסים או בחשד לפלילים? מה עוד חדש? תביאו את נוסבאום שייעשה לו כתבת תדמית ובואו נשים כותרת על האייפון היעני-חדש. אשר לציפיה שאנשי המשטרה לא רק לא יסתבכו, אלא ממש ישמרו עלינו מפושעים, רק ילד ימשיך לצפות לדברים כאלה בישראל. גנבו לך? פרצו לך? פגעו בך? יאללה יאללה. אל תהיה ילד. המפכ"ל, רב ניצב יוחנן דנינו, לא ממש שומר עלינו, אבל הוא שומר על כסאו בתוך ים המחדלים המשטרתי ובכישרון ראוי לציון. לו ולשוטרי ישראל (וגם לפוליטיקאים שממש, אבל ממש לא איכפת להם מאתנו) מוקדש הפתגם הלטיני הבא, מתוך "הסאטירות" של המשורר הרומאי יובנליס, בן המאות הראשונה והשניה לספירה.
Sed quis custodiet ipsos custodes
אבל מי ישמור על השומרים עצמם?
אני נזכר בפתגם שהיינו כותבים בתוך ה"סוד" בספרי הזיכרון, שהיו נפוצים מאד פעם בין ילדים ובני נוער: "מה אכתוב לך לא אדע/ שיר סיפור או אגדה/ רק אכתוב לך שתי מילים/ ישמרך האלוהים."
שאלוהים ישמור אותנו.
הבלוג של אביעד קליינברג 