דניאל קליינברג ראה לילה: כותב אורח

ראינו לילה, מצאנו את האור

דניאל קליינברג

כאדם שמתיימר להיות בן תרבות אליטיסטי, לא קל לי להודות בזה, אבל אני כמעט לא קורא עיתון יומי. ואם אני קורא, אז  רק את המהדורה החינמית של "ידיעות". אם יוצא לי לקרוא במקרה עיתון, נגיד כאשר אני מחמם משהו במיקרו ויש לי 3 דקות לשרוף, אני מצקצק למקרא החדשות ומדמיין איך אני כראש ממשלה הייתי מביא שלום ואחווה בזמן שלוקח לי לגמור סיגריה. בינתיים לא הבאתי שלום, אבל נגמלתי מסיגריות. כבן נאמן לדורי, אני מתנגד לכל ניסיון לכפות עליי דעה פוליטית, אבל נכנע ללא קרב לכל תביעה לקנות משהו. אז כשקראתי כתבה קצרה על ספר חדש בשם "ראינו לילה" מאת אליס ביאלסקי (בתרגום מרוסית של יעל טומשוב) מאת אבי פיטשון שבה, כנהוג, דיבר בעיקר על עצמו ורק ברגע האחרון נזכר בספר, הבנתי מבין השורות שאני אמור לקנות את הספר הזה.

אז הלכתי לחנות לקנות אותו. החזקתי את הספר וקראתי את הכתוב על גב הספר. דן מירון תיאר את הספר שעמדתי לקנות כמשהו "בין סטיריקון לאליסה בארץ הפלאות, [ה]מתרחש בימי פומפיי האחרונים של ברית המועצות על רקע שאון הזמרים בסדקי הפרסטרויקה והתפרצות המודחק החברתי." מהכיתוב הפומפוזי הזה הבנתי שמדובר בספר עיון פילוסופי הגותי שמתנהל באיטיות ועוסק בניים-דרופינג אקדמי אינסופי. כמעט החזרתי את הספר למדף והלכתי לראות טלוויזיה ולהרוס את הציונות, כיאה לבני דורי, אבל החובה לקנות מה שכתוב בעיתון גברה עליי. אז קניתי את הספר.

"ראינו לילה"  מספר את סיפורה של אליסה, נערה בסוף גיל ההתבגרות ברוסיה של סוף שנות ה-80. אליסה מחפשת את דרכה בעולם. היא מתחילה לכתוב במגזין סובייטי בשם "נעורים" והופכת לשם דבר בגלל סגנונה הייחודי ובגלל קשריה עם חברי להקות הרוק של התקופה. היא מסתובבת עם חבורה של דיסידנטים ובראשם גרומוב, משורר רחוב וכתב פאנזינים פאנאט ומסתבכת בצרות על רקע סצנת הרוק הרוסית של התקופה (שמעתי מאז את כולם! לא הבנתי אף, מילה. אני צריך את יעל טומשוב).

הדבר הראשון שהבנתי מקריאת "ראינו לילה" הוא שאליסה, בת דמותה הספרותית של המחברת, אליס ביאלסקי, הייתה בזה להקדמה שלי ורואה בה ביטוי נוסף, חתרני-בעיני-עצמו לתפיסת העולם של הדור הישן. הספר מספר סיפור על התבגרות בברית המועצות הגוססת, ניסיון לשמור על נורמה חברתית בשוליה של תרבות שמשתנה בצורה דרסטית ובלתי הפיכה. מדובר בסיפור פשוט מאוד, על התבגרות ועל נשיות. אבל לפעמים, כשהכותבת מוכשרת כמו ביאלסקי, זה פשוט מתוחכם. הכי מתוחכם. אתה חווה איתה את כל מה שהיא עוברת, אתה צוחק איתה ומתרגש איתה. אתה כועס איתה על גרומוב, מלך השוליים המוסקבאי ואלוף העולם בפאסיב אגרסיב, שהופך את הגיבורה החזקה והעצמאית לשלולית. בין חוויה מצחיקה לחוויה מרגשת ביאלסקי שוזרת סיפורים קצרים שבונים את הדמות, סיפורים גאוניים. התיאור של סבתא שחווה דום לב מכל נשימה של הבן הקדוש שלה, למשל, מופלא—מצחיק ומדויק, וכמו כל דבר אמתי, מרגש.

בלי לחשוב על זה יותר מידי אתה נשאב פנימה. מבלי משים התחלתי להיזהר מהקג"ב ולהתעצבן על המבוגרים הרוסים, שעד אז לא ידעתי עליהם כלום. חוויתי כל מה שהגיבורה עוברת בצבעים מלאים. התרבות הרוסית, שבארץ היא בעיקר קוזאקים אנטישמים עם שפם שעובדים בקולחוז ואוליגרכים ששותים קריסטל ומפזרים שטרות של מאה דולר כטיפ, הופיעה לעיניי באור חדש. "ראינו לילה" מתאר מציאות חדה, מרתקת ומעניינת, שמאתגרת את כל הקלישאות. אפשר להשוות את הספר ל"מוסקבה פטושקי" האגדי של וונדיקט ירופייב, יצירת המופת המופלאה שמתארת מסע רווי אלכוהול ברכבת ממוסקבה לעיירה פטושקי. בשני המקרים אתה חווה רוסיה אחרת, רוסיה של שוליים, עולם של דימויים אחרים, של ייאוש, של אמת נטולת הצטעצעות. ובשני המקרים אתה נשאב פנימה בצורה מוחלטת, ומאבד קשר למציאות, כי אין לך מה לחפש במציאות. אולי לא מצאת את המנוחה, אבל הגעת אל הנחלה.

"ראינו לילה" הוא יצירת מופת קטנה, ספר מופלא ומעניין; ללא ספק אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בזמן האחרון ואולי בכלל. אני ממליץ לכולם, אולי חוץ מלסוכני קג"ב.