תשע"ה בעקבות אחד

בגיל ארבע הוריי הקליטו אותי שר, "הביטו וראו, קטונתי אתמול/ שנה חדשה ואני כבר גדול". עם ביטוי המילים המפורשות "אני גדול", ההקלטה נקטעת בצונאמי של צחקוקים מאושרים. הוריי מנסים לגרום לי להמשיך. לשווא. להיות גדול! לומר את המילים, "אני גדול"–בגיל ארבע זאת נראתה לי הגשמת כל חלומותיי ומאוויי. התקשיתי לחכות. "אני אף פעם לא אהיה גדול," קבלתי באוזני אימי. "כולם כבר הקדימו אותי ותפסו את כל השנים הכי טובות." להיות בן 17! אלוהים איזה כייף זה בטח. להיות בן 30! חלום". "אל תדאג," ניחמה אותי אימא שלי, "גדול אני לא יודעת אם תהיה, אבל מבוגר תהיה. זה רק עניין של זמן". היא צדקה כמובן. במבט לפנים המרחק מגיל ארבע לשלושים נראה כמו המרחק מכדור הארץ לאלפא קנטאורי; במבט לאחור זה עבר צ'יק צ'ק. בשלב כלשהו גם נקודת המבט משתנה. ישנו רגע שבו אתה מפסיק לחשוב מה עוד תספיק ומתחיל לתהות מה כבר הספקת.

כמעט מאז שאני עומד על דעתי, אני חלק, כזה או אחר, במאבק על פניה של מדינת ישראל. כל השנים הייתי אופטימי. מעוות יתקון. אפשר לשנות. עוד מאמץ אחד וזה עובר. ישנו רגע שבו האופטימיות הזאת הופכת מתו אופי ומניתוח זהיר של הסיכויים והסיכונים במציאות למעין החלטה מוסרית. אני חושש שאני מצוי בשלב הזה. לא אלאה אתכם בפרטים. אתם מבינים על מה אני מדבר. עוד שנה עברה בהתקפי האלימות, האטימות והאיוולת הרגילים. עוד שנה עברה ברגישות בנחישות להחמיץ כל הזדמנות לשינוי. שנת תשע"ה אמנם עוד מדלגת לפניי, אבל אני כבר יכול לראות אותה משתרכת ומשרכת דרכיה בעקבותיי, דומה בכל לאחיותיה. הזמן יעשה את שלו. אל תנחמו אותי. אני אופטימי. אני רק פחות מבין למה.

שנה טובה.