הטווח הקצר והטווח הארוך

השיר "אולם, 1592" מאת ברטולט ברכט הוא אחד מן השירים החביבים עליי. הנה השיר, בתרגומי מגרמנית.

"בישוף, אני יכול לעוף,"

כך אמר החייט לבישוף.

"תסתכל עליי," הוא אמר.

הוא עלה עם מין מכונה,

דומה לזוג כנפיים,

אל גג הכנסייה הגבוה גבוה.

הבישוף לא טרח לעצור:

"כל אלה הינם רק שקרים,

בן אדם הוא לא ציפור; לעולם לא יעוף בשמים,"

כך אמר הבישוף על החייט.

"החייט גמור," הודיעו האנשים לבישוף.

"זה נגמר באסון;

הכנפיים שלו התפרקו;

ועכשיו הוא מוטל, מרוסק,

על רחבת הכנסייה הקשה, הקשה".

"צלצלו בכל הפעמונים,

רק שקרים וכזב הוא השמיע;

בן אדם הוא לא ציפור;

לעולם, לעולם, לא יעוף בשמים".

כך אמר הבישוף לאנשים.

ברכט ביסס את השיר על מאורע שהתרחש בעיר אולם שעל הדנובה במאה ה19 (ב1811). חייט מקומי, אלברכט לודוויג ברבלינגר, פיתח מין דאון שבאמצעותו, הבטיח, יוכל לדאות מחומות הטירה שעל גדת הנהר אל הגדה האחרת. הניסיון, לעיני הדוכס, אחיו של המלך, וקהל גדול של סקרנים, לא עלה יפה. ברבלינגר נופל לדנובה, נמשה על ידי הנוכחים והופך ללעג ולקלס. ברכט מעביר את האירוע למאה ה16 ומחליף את אחי המלך בבישוף, כפי הנראה משום שהוא מעדיף שאת הקול הלעגני ישמיע מישהו בשם אידיאולוגיה (דתית במקרה זה) מנצחת ולא בשם ספקנות מושכת כתפיים. ברכט מעמת זו מול זו את נפש האדם השואפת מעלה ואת הסמכות התובעת מכל אדם לדעת את מקומו (אדם אינו ציפור). הוא מעמת את הלעג של הפסימיסט (אין טעם; זה לעולם לא יעבוד) עם הכישלון שהוא לא פעם מנת חלקו של המאמין בשינוי. כישלונו של החייט (ברכט אינו מסתפק בנפילה למים ו"הורג" את גיבורו) הוא לכאורה כישלונו של האופטימיסט (אני יכול לעוף). אלא שלעתים דווקא מי שנראה כאילו אין רגליו על הקרקע הוא המיטיב לראות את העתיד. בזמנו של ברכט, אחרי הכל, הפכה הטיסה בשמים לדבר יום ביומו. מתברר אגב שאפילו הדאון של ברבלינגר לא היה כישלון. ב1986 חצה אדם את הדנובה בשיחזור של הדאון ההוא. אדם אינו ציפור, אבל אם ירצה, הוא יכול לפעמים לעוף.