צ'רצ'יל בירושלים

מנאומו של נתניהו באו"ם לא נעדרו דברי טעם. הטענה שהאסלאם הקיצוני הוא סכנה לעולם כולו נכונה. הטענה שאיראן תומכת בטרור נכונה. הטענה שישראל לא ביצעה רצח עם בעזה גם היא נכונה. על טענות אחרות אפשר להתווכח: האם כל ארגון אסלאמי הוא דעאש והאם איראן ודאעש הן חלק מאותו מאמץ אסלאמי להשתלט על העולם? העוינות בין איראן לדאעש מעידה שלא כל המוסלמים משתפים פעולה זה עם זה. הרפובליקה האסלאמית רואה בחליפות האסלאמית אויב מסוכן ומוכנה לשתף פעולה אפילו עם המערב השנוא כדי לבלום אותו. ואם אבו מאזן הוא אכן חמאס, כפי שטוען ראש הממשלה, וחמאס הוא דאעש ודאעש הוא איראן, לא ברור מדוע ישראל אינה פועלת כפי שהיא דורשת מן המערב. בניגוד לאיראן, עזה ורמאללה מצויות בהישג ידינו. מדוע נמנע ראש ממשלת ישראל מסילוק האיום, המקומי לפחות? לא ברור. כלומר ברור: מהלכים מדיניים-צבאיים הם עניין מורכב של שיקולי רווח והפסד. כראש ממשלת ישראל נתניהו מודע למורכבות הזאת. הוא רק מסרב לראות אותה אצל אחרים. אלה, לטענתו, יושבים בחיבוק ידיים. זה לא מדויק. לא נכון למשל שהמערב לא עושה כלום בעניין הגרעין האיראני. המערב הטיל על איראן משטר סנקציות, שהביא כנראה לחילופי שלטון ולהסכם כניעה, שכלל עצירת תכנית הגרעין בתמורה להקלות בסנקציות. זה אולי לא מספיק, אבל זה וודאי לא כלום. המערב למד את הלקח מעיראק ולוב ונמנע מלהפיל את אסאד עם כל התיעוב כלפיו. הוא הצליח לפרוק אותו מן הנשק הכימי ללא מלחמה כוללת. זה לא פתר את הבעיה הסורית, אבל גם זה לא הכלום שנתניהו מייחס למדינות המערב. גם בעניין דאעש המערב אינו יושב בחיבוק ידיים. הוא מארגן קואליציות מקומיות והוא גם מפעיל כוח. בסך הכול הישגי המערב אינם נופלים מהישגיו של ביבי בעזה. מה השיגו כל המבצעים והמלחמות, והסנקציות הישראליים? לעת עתה לא הרבה. שלטון החמאס לא התערער (בין היתר משום שחמאס טוב למדינת ישראל, כפי שהכריז פנחס וולרשטיין, מראשי המתנחלים) ויכולתו לתקוף מחדש את ישראל לא נעלמה.

ראש ממשלת ישראל מרבה להציע הצעות לניהול העולם. הבעיה היא שנתניהו אינו שליט העולם ואפילו מנהיגה של מעצמה עולמית איננו. נתניהו, מנהיג של מדינה לא גדולה במזרח התיכון, חזק בדיבורים; כשזה מגיע למבחן הביצוע, קשה להתפעל. המדיניות של נתניהו היא לשמור על הסטטוס קוו ולהרחיב את הבנייה בשטחים. במשימה הראשונה נתניהו לא ממש מצליח. הסטטוס, אבוי, משתנה ללא הרף ולנתניהו יש תשובות ישנות לסיכונים חדשים (כוח) ולסיכויים חדשים (לא). בפעם האחרונה שארה"ב הטתה אוזן לנתניהו ולחבר מרעיו הניאו-קונסרווטיבים, היא פלשה לעיראק והותירה אחריה הרס וחורבן. במשימה השנייה, יש לנתניהו הישגים, אבל איש מחוץ לישראל אינו מתרשם מהם. הפוזה של צ'רצ'יל מירושלים יכלה להיות מצחיקה, לולא היה נתניהו נחוש בדעתו לפתור את בעיות העולם בשנות השלושים (הנאצים לעולם אינם נעדרים מנאומי נתניהו) בעודו מחמיץ הזדמנות בלתי חוזרת לפתור את בעיותיה של ישראל בשנת 2014. במקום להתבצר בעמדת השחקן שאף אחד לא רוצה אותו בקבוצה שלו יכולה ישראל להיות לחלק מברית שתמלא תפקיד מרכזי בהתנגדות לאסלאם הקיצוני. אלא שצירופה של ישראל לברית הזאת מחייב פתרון לבעיה הפלסטינית. הפתרון הזה כרוך בפינוי התנחלויות ופינוי התנחלויות מתנגש עם ההישג המדיני היחיד של נתניהו—ריצוי מועצת יש"ע. זה לא יקרה כנראה בקדנציה של נתניהו. נתניהו חייב ללכת.

התפרסם בידיעות אחרונות 1.10.14

2 replies »

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s