ססלליחה? סלי….חחה?!

הנה בדיחה ישנה מן הימים שבהם נהגו לספר בדיחות עולם שלישי ללא כל היסוס. אנגלי, צרפתי וישראלי נלכדים על ידי שבט קניבלים. "מה בקשתכם האחרונה בטרם תאכלו לארוחת צהרים?" שואלים הקניבלים (שעברו, כך נראה, קורס הליכות ונימוסים אצל הגב' חנה בבלי זצ"ל). האנגלי מבקש לעשן בפעם האחרונה את המקטרת שלו, הצרפתי מבקש לחסל את שארית בקבוק הקוניאק המשובח שלו והישראלי מבקש לקבל בעיטה חזקה בישבן. האנגלי מעשן ומוכן למוות, הצרפתי שותה ומשלים עם גורלו, הישראלי חוטף בעיטה, שולף עוזי מהאוזן, יורה בשוביו, ומשחרר את שני עמיתיו המערביים. "אם היה לך נשק, למה לא השתמשת בו קודם?" תוהים השניים. "אני ישראלי," משיב גיבורנו, "אני אף פעם לא מתחיל".

להיות ישראלי זה להיות קורבן. תמיד מישהו תוקף אותך ואתה נאלץ להתגונן. כאומה אנחנו מוקפים באנטישמים חולנים הצמאים לדמנו, וכיחידים באידיוטים ובנבלות. כל מטרתם של האחרונים היא למנוע מאיתנו להגיע בשלום ליעד–הרמזור הכתום (ישראלי לא עובר בירוק; הוא עובר בשבריר השניה שמפריד בין הכתום לאדום), ראש התור בסופר (ראו מאמרי הקודם), השולחן הנחשק במסעדה, ראשות הממשלה. במאמץ להפריע לנו האחרים מדברים שטויות, זוחלים כמו צבים, נוהגים כמו מטורפים, משתפים פעולה עם האויב, מתנשאים, מתעקשים לא להבין ולהגן בנחישות על דעות שידוע להם שהן טמטום גמור. לא משנה מה עשינו, אין שום טעם לבקש סליחה מאנשים כאלה. שאנחנו נבקש סליחה? על מה? אולי שהם יבקשו. אם מעת לעת יוצאת המילה "סליחה" מפינו, הדבר נעשה כחלק מהתקפה מוסרית המשלבת, כתמיד, התקרבנות וקרביות: "אה, ססלליחה…סלי….חה!" כל הסבל בן 2000 השנים של העם היהודי, האינקוויזיציה הקתולית, הגלות, מלחמות ישראל, הביורוקרטיה, המילואים, חנין זועבי ו"השמאל" מצויים בפאוזה האירונית, מלאת הרחמים העצמיים והתוקפנות, הכבושה במאמץ אדיר, שבין הסמך הנשרקת שבתחילת המילה לבין ה"חה" ההיסטרית שבסופה. ססלליחה?! לתשומת ליבו של אדון הסליחות. חטאנו לפניך? ססלליחה, סלי…..חה?!