עושים אי עשייה

בשיר, "דיוקנו של האמן כאיש שזקנה קפצה עליו" בוחן המשורר האמריקני אוגדן נאש את ההבחנה בין חטאי עשייה לחטאי אי-עשייה (או מחדל). חטאים מן הסוג הראשון, אומר נאש, מסבים לנו הנאה לפחות בזמן החטא, אחרת, סביר להניח, לא היינו חוטאים. הבעיה היא בחטאי אי העשייה. העצלות והפחדנות שגורמות לנו לא לעשות את מה שצריך אינן מסבות לנו עונג. כשאין כוח או אין אומץ, לא עושים; תענוג גדול זה לא.

ממשלת נתניהו חוטאת בחטאים משני המינים, אבל בעיקר היא חוטאת באי עשייה. העצלות המחשבתית והפחדנות יכולות להביא תועלת לעתים, כפי שהתברר במלחמה האחרונה: נתניהו, שהעשייה תמיד מפחידה אותו, בעיקר רצה לצאת מן הסיטואציה שבה הסתבך, וזכה בשבחים על מתינותו ועל בגרותו. אלא שנתניהו אינו בוגר ואינו מתון. הוא פחדן. ההיסחפות הפתאומית בעשייה הטילה עליו אימה. הוא מיהר לוותר על עקרונותיו המתלהמים כדי לחזור לדפוס הפעולה החביב עליו: קריאה נמרצת לאחרים לפעול, מיד ובנחישות, תוך דשדוש באי עשייה, באי החלטה ובאי קבלת אחריות. הדשדוש הזה הפך אצל ראש ממשלת ישראל לאידיאולוגיה, לקידוש הסטטוס קוו. השנויים הדרמטיים בעולם שסביבנו מחייבים אליבא דנתניהו אי עשייה. כל עשייה היא סיכון. לא טוב להסתכן, כלומר טוב, אבל לא לנתניהו. לנתניהו יש אמנם תכניות פעולה לכל עולם, אבל הוא עצמו מעדיף לחכות ולראות מה יקרה. בנחישות. ישראל בהנהגתו יודעת להצביע רק על הסיבות למה לא להציע שום תכנית מדינית, למה לא להציע שום אסטרטגיה. יש סיכונים. לא כדאי להסתכן—לפחות לנתניהו. בדרכים מסתוריות הזמן פועל לטובתנו. הוא בעל הברית העיקרי, אולי היחיד, של ישראל תחת נתניהו. הבעיה עם הזמן היא שהוא לא עובד בשביל נתניהו. הוא לא עובד בשביל אף אחד. הזמן מארגן מחדש את המזרח התיכון. הוא מייצר סיכונים חדשים וסיכויים חדשים. לנתניהו לא בוער. ייתכן שתכנית מדינית תניב פירות, אבל ייתכן גם שהיא לא תעלה יפה. מה שבטוח, היא עלולה להרגיז את מועצת יש"ע. מוטב אפוא לשקול את הדברים בכובד ראש. אפשר בינתיים להכריז על מחויבות לרעיון שתי המדינות לשני העמים—הגויים אוהבים את השטויות האלה. אפילו האמירה הריקה הזאת התישה את נתניהו. עכשיו צריך לחכות. עד מתי? עד שזה יהיה לחלוטין לא רלוונטי. אז נמשוך באנחת רווחה בכתפינו. החלב הזה נשפך; מה אתם בוכים? תתמודדו עם המציאות. נכון שהמציאות הזאת הייתה נמנעת, נכון שניסיתם להתריע ולשנות, אבל זה היה בעבר. תשאירו את זה להיסטוריונים.

מבחינה פוליטית אי עשייה היא כוח. כל מהלך מעורר תגובות, לעתים נמרצות. כשלא עושים כלום, המערכת נכנסת למצב נמנום. קשה להפגין נגד הסטטוס קוו. הסטטוס קוו הוא (מילולית) מה שיש. מה יש לעשות נגד מה שיש? אפשר למחות נגד מהלכים מדיניים וצבאיים. התקשורת מדברת עליהם, המומחים מחווים דעה, הצד האחר מגיב. והיעדר מהלכים? היעדר מהלכים הוא פשוט היומיום, המציאות, דרכו של עולם. בכל יום שעובר מוחמצת עוד הזדמנות. בכל יום שעובר ללא מעש, מרחב הפעולה של ישראל מצטמצם, בכל יום שעובר מתקבעות עוד עובדות בשטח, בשטחים אם לדייק. לא צריך בשביל זה החלטות גדולות. מה "שלום עכשיו" רוצים מראש הממשלה? כל מה שהיה כאן הוא החלטות אדמיניסטרטיביות, תחזוקה. עוד דונם ועוד עז תרמו את תרומתם הצנועה, הנסתרת, להפיכתה של ישראל למדינת אפרטהייד. מה לעשות. כלום, מתברר.
התפרסם בידיעות אחרונות 7.10.14