ראשית פתגם לטיני (מאת ההיסטוריון הרומי טקיטוס):
MAIOR E LONGINQUO REVERENTIA
יראת הכבוד (או ההערכה) גדולה יותר מרחוק.
הפסיכולוגיה של התופעה הזאת מורכבת משתי הנחות. האחת היא שהקרבה גורמת להרגל וההרגל מבטל את יראת הכבוד. familiarity breeds contempt. זאת הסיבה לכך ששליטים בעבר הקפידו להופיע ברבים רק לעתים נדירות. הופעתו של השליט המורם מעם הייתה אירוע חגיגי ונדיר שבני אדם נצרו שנים בליבם. המנהיג העממי מצוי בדילמה: הוא אמור להיות איש העם–לאכול המבורגר ולספר בדיחות על ריהאנה–ובה בעת לשמור על המיסתורין של הכוח. ההיסטוריה של השנים האחרונות מעידה שזה לא ממש עובד. השליט הוא לעתים קרובות הפרזנטור של המושכים בחוטים שאותם לא רואים בכלל (או רק בארוחות ערב מיוחדות, במנהטן נאמר), אבל זה כבר סיפור אחר. ההנחה השניה היא שמה שכבר יש לנו מעורר בנו פחות התרגשות ממה שאין לנו. חמור רענו ושור רענו ואשת רענו לא בהכרח טובים ממה שיש לנו, אבל מה שיש לנו כבר יש לנו. been there, done that. זה מסביר את הנטייה, של מפלגת העבודה למשל, להתעלם ממצביעה הוותיקים ולהתחנף למצביעים פוטנציאליים ש"אינם בכיס" (הפוטנציאל הזה, אבוי, ממאן להתממש וגם בכיס גדלים החורים).
המילקי של השכן הברלינאי הוא לא העניין. העניין הוא ברלין. ברלין, כך נאמר לנו, מקסימה אותנו כי מרחוק לא רואים את הפגמים וגם אם רואים, הם נדמים כמלהיבים יותר מן הפגמים שלנו. יש בזה משהו כמובן. שום דבר לא נראה מקרוב טוב כפי שהוא נראה מרחוק: maior e longinquo reverentia. ויחד עם זאת יש משהו מעורר תהייה בתגובת היתר שלנו: בחודש האחרון עסוקים אמצעי התקשורת במאמץ מרוכז להצביע על פגמי המילקי הברלינאי ועל חמיצותו הבסיסית–כל זה מבלי להצביע על יתרונות המעדנים המקומיים. דומה שהעיקרון המדריך את התועמלנים-מטעם-עצמם הוא שבכל מקום חרא אז אין טעם לזוז. ומעבר לטענה, שהמילקי של השכן פחות ירוק משחשבנו, עומדת טענת הלוקאל פטריוטיות הבלתי מנוצחת: "זה אולי חרא, אבל זה חרא שלנו".
הבלוג של אביעד קליינברג 
העניין הרבה יותר מורכב מזה. לא שאני כזאת חכמה, אך כולנו רואים ויודעים את ההבדלים בין ארצנו-ישראל לבין ארצות אחרות.
בגדול – יוקר המחיה כאן הוא פי-ארבעה, נכון – פי 4!!!
לכן, החיים כאן, מה לעשות, לפעמים בלתי-נסבלים.
ובנוסף – האנשים כאן לא ממש מפרגנים איש לרעהו והנימוס כאן ברצפה ולמרות שיש לנו לב טוב והרבה מעלות וזכויות וכו' וכו', בחיי היום-יום, החיים במדינתנו קשים, לפעמים קשים מנשוא.
דוגמאות לחיי היום-יום:
– הורים אינם טורחים לומר לילדיהם לעלות בשקט בחדר-המדרגות, והרעש בכל הבניין.
– אנשים מדליקים מוסיקה רועשת עם רמקולים במרפסות, ולא אכפת להם כי שכניהם סובלים (אני מתנדבת במשטרה וכ-40% מהקריאות זה של שכנים אומללים אחרים שסובלים מהתופעה).
– שלא לדבר על רעש המואזינים שלא טורחים לטפל בזאת כלל וכל שנה זה הולך ומתגבר (כולל יריות "שמחה" וזיקוקי-די-נור שמפרים את שלוות התושבים שגם כך אינם שלווים).
ולעצם הפוסט שלך עצמו:
– בגדול, היצע הדירות להשכרה באירופה הוא פי כמה וכמה מאשר בישראל, והמחירים הנם מחצית ממה שכאן (כלומר – בהשוואה בין שכונת יוקרה שם לשכונת יוקרה כאן, ובין שכונת פועלים שם לכאן וכו').
– שכר המינימום שם הוא כפול מאשר כאן.
– רוב מוצרי המזון שם עלותם מחצית מעלותם כאן.
– יש להם כל מיני דברים שאין לנו כאן, כגון תחבורה עם מכוניות פרטיות של אחרים באמצעות האינטרנט, כאן זה אסור בגלל "ביטוח" ושאר שטויות.
– יש להם יותר שקט והאנשים פחות מרעישים, פחות דוחפים, יותר אדיבים וכיוצ"ב.
– בגדול, בדברים הקטנים – הרבה יותר נעים לחיות באירופה.
ורוב חיינו מורכבים מהדברים הקטנים ולא ממשלוח משלחות לנפאל (בזאת אנחנו יותר טובים. הגרמנים ואחרים לא טרחו לשלוח משלחות לחילוץ התיירים כפי שאנו עשינו. אבל בינינו – החיים זה לא נפאל, מפולות שלגים וצונאמי. החיים זה הליכה כל יום לעבודה, רכישת מוצרי יסוד בסופר ולחייך לשכן – וללמוד לאהוב…).
טוב, סליחה על הפוסט הארוך.
שבת שלום
אהבתיאהבתי
אני מציעה לעזוב את המילקי ולעבור לצ'וקולטה של טורינו אם כבר אז כבר…
אהבתיאהבתי
אני מציע לעבור למליחים
אהבתיאהבתי
רציתי להמשיך בטון המחויך אך כמי שמכירה היטב מהם חייו של "השכן" שיכול להיות בבוסטון או בברלין הרי שיש דברים רבים מאוד "שאינם ירוקים יותר" ומנו אותם כבר לפני. נכון שצריך וחייבים לשנות ואתה כותב על זה רבות במאמריך. איך זה יקרה-זה תלוי ברבים ויש כאלה. ברשותך דוגמא קטנה: זאטוטינו חשופים למגיפת ממתקים.קמו כמה אמהות ואמרו:די! הלחץ עבד. מסתבר שכשרוצים מאוד ניתן לה וביל שינוי בתחומים רבים – כל חברה בסופו של דבר אחראית לקיומה והמשכיותה, ידענו תקופות שאנשים עזבו את הארץ מסיבות שונות והיו תגובות כאלה ואחרות וגם הגל הזה יעבור. ומה יצא מכל זה בעצם? פרסומת אדירה למילקי ותוספת אדירה של מצלצלין לכל הנוגעים בפרשיה זו.
אהבתיאהבתי