אפשר גם בלי משיח

אם בעבר הלא רחוק עוד חשבו מנהיגי המתנחלים שהגיעו ימות המשיח, ועל כן השיקולים הטקטיים-פוליטיים היומיומיים נעשו חסרי תוקף, השיח המתנחלי חדש הוא לכאורה פרגמטי: הוא מדגיש את השלילה ולא את החיוב. אנחנו ממעטים לשמוע לאחרונה על היד הנעלמה של ההשגחה ועל התגשמותה הממשמשת ובאה של ממלכת הכוהנים, אוטופיה שה"נס" של 67 היה לכאורה ירית הפתיחה שלה. במקום זה אנחנו שומעים ללא הרף על איומים ביטחוניים, על סכנת הכיליון המאיימת עלינו מכל עבר ועל הצורך בהרתעה ובריבונות. הצטרפותם של חלק מן המתנחלים לליכוד, כמו הליכודיזציה של הבית היהודי הן שני ביטויים לתחושה שנאמני ארץ ישראל אינם רואים את עצמם עוד כגוש אמונים, אוונגרד מהפכני, שתפקידו להכין את ממלכת הקודש, אלא כחלק מן הגוש הכללי. ברור שמדובר גם בצעדים טקטיים, אבל טקטיקה היא לא פעם ביטוי לשינויים בתפיסת עולם. העם לא הלך אחרי חיל החלוץ. הגאולה בוששה לבוא והלבבות לא נקנו. צריך אפוא לאמץ שיח חדש ודרכי פעולה חדשות, להתערבב בבריות. זה לא שהציפיות המשיחיות נעלמו. הן פשוט פינו את מרכז הבמה. במקום חנן פורת ומשה לוינגר באו משה פייגלין (שהחלומות המשיחיים שלו עברו פרגמטיזציה) ונפתלי בנט (מעין חמור של משיח מתוך המחנה עצמו); במקום הדיבורים על פעמי הגאולה, על כך שהמערכת החוקית-פוליטית הקיימת עומדת להיעלם, ישנו מאמץ לפעול בתוכה, לדבר לכאורה במונחים פרגמטיים. יש למהלך הזה יתרונות ברורים, משום שהוא מתחבר באופן "טבעי" למגמות ההיימנה של החברה הישראלית כולה. השיח המשיחי הוא נחלת מיעוט; השיח הכוחני-קורבני (העולם כולו נגדנו; אין עם מי לדבר; כוח הוא השפה היחידה שהעולם מבין) הוא נחלת הרוב. חנן פורת ביקש להנהיג את חיל החלוץ האידיאולוגי; נפתלי בנט נושא עיניו למשכן ראש הממשלה. בנט ממעט לדבר בשפה הקוקיסטית של קודמיו. הוא ביבי למתקדמים (והמתקדמים הולכים ומתרבים). אלא שהשיח המדיני שבנט ונתניהו מתחרים ביניהם על ייצוגו הוא פרגמטי רק למראית עין. השיח הזה אולי אינו מצפה לישועה "כהרף עין", אבל הוא בנוי על התעלמות גורפת מן המחיר בעין של החלטותינו המדיניות–בשם הביטחון–שבטווח הארוך ההיסטוריה לצידנו. כל מה שצריך לעשות הוא להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. השאר, ויהיו הסיכונים והסיכויים שמבט ספקני יותר על ההווה מציעים, לא רלוונטי.

עד שתחזור ההיסטוריה כמנצחת ותסתום את פיות המבקרים מבית ומחוץ, אפשר לעשות שימוש ציני בשפה הפרגמטית, כדי להשיג יעדים אוטופיים. קחו לדוגמא את השינוי שחל בדיבור על הר הבית. השיח שתבע להרוס את מסגד אל אקצה ולהקים תחתיו את בית המקדש לא צלח. השיח החדש הוא לכאורה שיח זכויות וריבונות: בפי הדוברים החדשים האיסור על תפילה בהר הבית הוא פגיעה בחופש הדת היהודי. מדוע לא יוכלו יהודים להתפלל על הר הבית? ההתנגדות המוסלמית מוצגת כביטוי לשנאת יהודים ומדיניות הממשלה כוויתור על ריבונותנו. הניסיון ארוך השנים מלמד שבכל האתרים שבהם נעשה לכאורה ניסיון לשיתוף דתי (קבר רחל, קבר דוד, מערת המכפלה) נדחקו בהדרגה רגלי המוסלמים והאתר הפך, בשם שיקולי ביטחון וריבונות, לאתר יהודי, שבו המוסלמים לכל היותר נסבלים. וקיים כמובן השיקול הפרגמטי: מתחם הר הבית הוא אתר בעל רגישות אדירה בעיני מוסלמים בעולם כולו. ההיגיון המעשי לא יצית גפרורים במקומות אפופי באדי דלק. אבל כשאתה אדון ההיסטוריה, ההיגיון המעשי לא רלוונטי.

התפרסם בידיעות אחרונות 5.11.14