על אמונות תפלות ועל "אין תחליף לביבי"

שתי אמונות תפלות רווחות במקומותינו. האמונה הראשונה היא שנתניהו הוא אדם פרגמטי. כלומר המרכז והשמאל הציוני אמנם אינם אוהבים אותו, אבל הם רואים בו את הרע במיעוטו. נתניהו, הם אומרים לעצמם, הוא אופורטוניסט ופחדן. הוא חף מרעיונות משיחיים. הוא לא מתכנן את ביאת המשיח ולא מתכוון לפוצץ את מסגדי הר הבית ולבנות את בית המקדש השלישי. קחו לדוגמא את המלחמה האחרונה בעזה, המכונה מבצע צוק איתן: נתניהו לא כבש את הרצועה, על אף שבעבר עשה שימוש חוזר ברטוריקת של "זבנג וגמרנו", "אגרוף ברזל" ו"תנו לצה"ל לנצח". הוא גם לא תקף את איראן. הדיבורים הספיקו לו. עם דיבורים אפשר לחיות. בסך הכול, אומרים לעצמם היושבים על הגדר, ביבי מנהל את העסק בצורה סבירה: קצת שחיתות, קצת טמטום, הרבה מילים גבוהות, מעט מעשים. יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

החדשות הטובות הן שאמנם יכול להיות יותר גרוע. החדשות הרעות הן שהולך להיות הרבה יותר גרוע ולביבי נתניהו יש תפקיד חשוב בתהליך הזה. זאת כבר לא תחושת בטן. זאת תחושת ראש. העתיד שמדיניות בת היענה החמושה של נתניהו איימה להמיט עלינו כבר כאן. השקט המדומה נגמר. האינתיפאדה השלישית כבר כאן, במשמרת של מר טרור, והמלחמה הבאה, שלקראתה איננו מוכנים, היא רק עניין של זמן. חלון ההזדמנויות שנפתח בפנינו עם היווצרותה של קואליציה אזורית נגד האסלאם הרדיקלי הולך ונסגר. יעקב פרי יכול להמליץ על אימוץ היוזמה הסעודית, אבל גם הצופה הנאיבי ביותר יודע, שתחת נתניהו ישראל לא תאמץ שום יוזמה ולא תפתח בשום מהלך שמטרתו להוציא אותה מן הבוץ. אדרבא, נתניהו ימשיך להפריח מילים ריקות, לוחץ על דוושת הגז בהילוך סרק, מתחפר עמוק יותר ויותר במציאות האין-ברירה הסיוטית שהוא מאדריכליה. וככל שיכולתו להעניק לנו את התחושה הנעימה של ללכת בלי (תכנית מדינית שפויה) ולהרגיש עם (ביטחון ועוצמה) פוחתת, יוצא לנתניהו הביבי בגרסתו האותנטית ביותר: התכתשויות מגלומניות עם ארה"ב, סירוב לכל פתרון שאינו על דעתם של המתנחלים, תמיכה במעשה אם לא במילה בכל יוזמה מטורפת שמטרתה לשרוף גשרים—בינינו לעולם, בינינו לבין הפלסטינים, בינינו לבין ערביי ישראל. בואו נעלה אפוא להר הבית, בואו נשלח את הערבים הישראלים לעזה, בואו נבטיח לפלסטינים, שלעולם, לעולם, יהיו נתינים נטולי כבוד ונטולי תקווה. בואו נבודד את עצמנו מן העולם. בואו נחיה בגטו מזוין שאנחנו נכריז עליו כווילה, או מוטב כישיבת הסדר ענקית, שבה חלומות משיחיים נקטעים בשירות צבאי תקופתי נגד מנאצי שמו של אלוקי ישראל. זה לא העתיד, גבירותיי ורבותיי. זה ההווה. הווה שביבי בנה למעננו. זה לא שאין עתיד; יש. הוא יהיה כמו ההווה, רק יותר גרוע. הרבה יותר גרוע.

האמונה התפלה השנייה היא, שעם כל חסרונותיו, אין לנתניהו תחליף. המועמדים להחליף אותו מן המרכז ומן השמאל חסרים את יכולות המנהיגות שאנחנו מחפשים אצל ראש ממשלה. האמונה הזאת היא סוד כוחו של אחד מן הגרועים שבראשי ממשלותינו. לא רק ביחסי החוץ שלה אין לישראל ברירה, אלא גם בזירה הפוליטית הפנימית. האמונה הזאת היא אמונת הבל. כדי להחליף מנהיג גרוע לא חייבים מפלגה גדולה שבראשה מנהיג חזק. בעולם המודרני אין יותר מנהיגים חזקים. מספיקה קואליציה של כוחות שכולם מאמינים בפתרונות מדיניים. מתוכה ייבחר המנהיג. יותר גרוע מביבי הוא לא יהיה.

התפרסם בידיעות אחרונות 12.11.14