איך נולדתי מחדש: זיכרון מהבקו"ם

אין דבר בחזות האפרורית של בסיס הקליטה והמיון של צה"ל שיעיד כי כאן, בין השערים הנשמרים ברשלנות, נמצאת אחת מתחנות המעבר המכריעות של החברה הישראלית. כאן ניצב השער המפריד בין עולמות–בין עולם האזרחות לעולם הצבא, בין הילדות לבגרות, בין הישראליות "המלאה" שריח של מדים ושמן רובים נודף ממנה לסוגים אחרים, בעייתיים יותר, מפוקפקים יותר, של ישראליות. אזרחות ישראלית מלאה היא עניין זכרי במהותו. רק הגבר הישראלי היהודי, המשרת בצבא, "העושה מילואים" הוא אזרח לכל דבר. השירות בצה"ל שהקזת הדם במדים (למהדרין) הוא המילה החילונית. מי שעבר אותו—יהיה מעמדו ההלכתי אשר יהיה–הוא אחינו. הוא ראוי להיכנס למועדון, ולא פחות חשוב, להיקבר בצד הנכון של הגדר. הוא יהודי מכוח ההתחיילות.

היום התערער משהו מעמדו של הבקו"ם כמכונן הזהות הישראלית, אבל לפני עשורים לא רבים עוד היה מעמדו ללא עוררין. ההבדל שבין טייס או איש סיירת לבין "ג'ובניק" היה ההבדל בין מי שיש לו מקום בשולחן הכבוד לבין מי שנדון להיזון מן הפירורים הנופלים ממנו, בין מי שהנערות ״חייבות״ לו את חסדיהן כמעט כמעשה של פטריוטיות לבין מי שיכול לזכות בנערה מצודדת רק באקט של גזל נכלולי–שהרי הטובות שייכות בדין לטובים.

אצלנו בבית התייחסו למדים במידה רבה של חשד. הוריי היו חלק ממסורת רבת דורות של השתמטות מצבאות הגויים. אל הצבא התייחסו כאל רע הכרחי. הם לא צדדו בהשתמטות מצה״ל—בכל זאת מדובר במדינת היהודים—אבל גם מן ההתנדבות לא התלהבו. לאמא שלי הייתה רתיעה עזה ממדים וממיליטריזם. מדים ודגלים ותהלוכות לפידים לא הזכירו לה את המכבים ואפילו לא את הפלמ"ח, אלא צבאות אחרים. הצבא הישראלי שונה אמנם מן הצבאות ההם, אבל צבא זה צבא. הוא חובה לא נעימה. צריך לעשות את זה ולהמשיך לדברים חשובים יותר—לימודים, פרנסה, משפחה. הורי היו מהגרים קשוחים ועניים מפולין שלא טיפחו חלומות מעמדיים מיותרים. הם רצו להיות חלק מן התרבות המקומית רק במידה הנדרשת כדי לשרוד. הם לא התרשמו יותר מידי מן האצולה הישראלית וממילא לא האמינו ביכולתם להשתלב בה.

אני התרשמתי והאמנתי. כלומר בזתי למיליטריזם השוביניסטי שראיתי סביבי, אבל בה בעת גם נמשכתי אליו בעוצמה גדולה. הוא סימל השתייכות, מקומיות וגבריות. בגיל שמונה עשרה, כמעט שלא התנסיתי באלף הדרכים הקטנות שבאמצעותן נערים מוכיחים לעצמם ולאחרים כי הם גברים. הייתי נער מסורבל, חסר ביטחון ושחצן, שקרא יותר מידי ושיחק פחות מידי, נער שעמד על שלו יותר מידי והיה פחות מידי אחד מן החברה. אל הורי התייחסתי באמביוולנטיות. סירבתי לדחות אותם ואת עולמם, כפי שנדרשתי, אבל הסירוב הזה היה מלווה בכעס עליהם, על שאילצו אותי להיות שונה. באוזני הדהדה ללא הרף שירת  הסירנות של השייכות. רציתי להיות כמו כולם—לא כמו בני משפחתי ושכניי, אלא כמו אותם בני עלייה שורשיים שנולדו מן הים. רציתי להשתייך לשייכים, לאלה שלא היו, כמו הורי, תלושים ועקורים, עילגים בשפתם, גלותיים.

הצבא הציע לי ולשכמותי דרך מהירה להיות כמו אלה שכמותם רצינו להיות. הוא כפה עלינו את מה שהשתוקקנו אליו בכל ליבנו: הצבא הרחיק אותנו מן הבית, הלביש אותנו במדים ובדרגות ובאותות ושם בידינו את הביטוי האולטימטיבי לכוח, כלומר לאנטי-גלותיות–הרובה.  לכל אלה נוספה שפת החילים, שפה דלה וגסה שהדיפה מקומיות והעלימה שימושים לשוניים ושרידי מבטא שניחוח זר עלה מהם. הצבא הפך את כולנו לundercover agents—סוכנים במסווה (ואולי צריך לתרגם מילולית—במחסה). מתחתיו אי אפשר היה עוד להבחין בינינו. הלוחם זכה במשפחה חדשה, אחווה שיש בה אחים (לנשק) ואין בה הורים. "פה אין לרוץ לאבא ואמא" עתידים היו להכריז באוזנינו אינספור מפקדים באינספור הזדמנויות.

אבל הכל היה תלוי בהחלטתו המיסתורית והשרירותית של קצין המיון. ליקוי בריאותי חולף, הותיר אותי תלוי ועומד בין שני גורלות: להיות קרבי–כלומר לזכות בגאולה הגברית–או להיות "ג'ובניק"–כלומר מי שגבריותו מוטלת בספק, מי שנדון לנצח לקשיב לסיפורי הגבורה של אחרים, מי שנותר צמוד בחבל הטבור "לאמא'לה". קצין המיון התרשם מנתוני הגבוהים והפנה אותי למסלול קצונה מהיר בשלישות. עולמי חרב עלי. אות קלון הוטבע על מצחי. הלילה עבר עלי בדיכאון עמוק. התהפכתי מצד לצד, כששתי לחיי בוערות מבושה ומייאוש.

בבוקר טלפנתי, חנוק מדמעות ומעלבון, להורי. הם התקשו להסתיר את שמחתם על שאשלח לשירות קל יחסית ובטוח, אבל המצוקה שבקולי הביאה אותם מבאר-שבע לבקו"ם. ישבתי מושפל ואובד עצות לצידה של אימי ובהיתי בה מבלי להקשיב לאף מילה ממילות ההגיון שבאמצעותן ניסתה להרגיע אותי. ברגע של היסח הדעת הפניתי את תשומת ליבה בקנאה לאיזה עיטור מלא בפגיונות ובכנפיים של חייל שעבר על פנינו.

לעולם לא אשכח את הבעת התדהמה והזעזוע שחלפה על פניה למשמע דברי. "הבן שלי" חזרה ומלמלה בחוסר אמון, "הבן שלי מתרשם מהשטויות האלה." נדמה לי שרק אז הבינה עד כמה הרחיקה אותי התרבות הישראלית, שאליה השתוקקתי כל כך להשתייך, ממנה ומעולמה. לרגע הבנתי את זה גם אני וגל קצר של צער ובושה מסוג אחר טלטל אותי. זה לא נמשך זמן רב. נערים תאבי-קונפורמיזם בני שמונה-עשרה אינם מסוגלים לחוש אמפתיה כלפי אמם לאורך זמן. למחרת זומנתי שוב לקצין המיון. באדישות של מי שבכוחו לחרוץ גורלות, וללא כל הסבר, פסק: "קרבי." נושעתי. ישבתי במשאית שהובילה אותי אל בסיס הטירונים מאושר ומבועת כאחד, מביט אחורה בחשש שמא אראה רכב ממהר בעקבותינו, להחזיר אותי לאימא.