איך למדנו להסתדר בלי חמצן (בהתחלה זה דווקא היה סבבה)

בשבוע שעבר פורסם מסמך של האיחוד האירופי שבו הצעה לשורה של סנקציות על ההתנחלויות. ביום שני הצהירה שרת החוץ של האיחוד האירופי, פדריקה מוגריני כי מדובר בנייר עבודה "היפותטי": "בדיון היום לא עלתה שאלה של בידוד של מישהו או של הטלת סנקציות על מישהו…דנו בדרכים לעודד אנשים לחזור לדיאלוג".  בסך הכול רעיון אפוא. באיחוד האירופי חשבו איך לעודד אנשים לחזור לדיאלוג והגיעו למסקנה ההיפותטית, שהאנשים הללו לא מעוניינים לחזור לדיאלוג, משום שהם (האנשים ההיפותטיים) מחויבים לרעיון ההתנחלות בכל שטחי "ארץ ישראל". הרעיון ההיפותטי שעלה בדעתם הוא שחשוב להבהיר לאנשים ההיפותטיים ("מישהו" בלשונה של מוגריני) שלמעשים יש תוצאות, שכאשר אתה נוהג כאילו אין עולם, חשוב להזכיר לך שיש. אתה לא יכול, למשל, להתעלם מן העובדה שאף אחד בעולם (מלבד מיקרונזיה) לא חושב שמדיניות ההתנחלות שלך היא חוקית. סביר להניח שאפילו במיקרונזיה לא סבורים שהיא מקדמת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני. מה זה אומר? זה אומר שבמוקדם או במאוחר הרעיון שצריך להטיל סנקציות על מדינת ישראל יפסיק להיות היפותטי. מנין אני יודע? כי הרעיון הזה מבוסס על ניתוח סביר של המציאות: אם כל העולם סבור שמדיניות ההתנחלות הישראלית מונעת פתרון הסכסוך המסוכן במזרח התיכון, באיזשהו שלב מישהו יחליט לעשות משהו בעניין הזה. מה? למשל להטיל סנקציות על המישהו שנתפס כמכשיל הפתרון. מתי זה יקרה? שאלה של זמן. בישראל הזמן הוא בעל בריתנו החשוב ביותר. מדיניות ממשלת ישראל מבוססת על הרעיון, שצריך "להרוויח" זמן. אם אתה צולל ללא בלוני חמצן, למשל, אנשים עלולים להזהיר אותך שלא תוכל לשרוד. והנה בדקה הראשונה הכול דווקא בסדר גמור. אתה שוחה בהנאה. אתה צופה בדגים ובמדוזות—וכל זה בלי חמצן. והכל סבבה. לא צריך חמצן. עובדה. מה יהיה בעוד חמש דקות? יהיה טוב. אולי חוקי הפיזיקה ישתנו. אולי הלובי הישראלי יעביר החלטה בקונגרס שלא צריך חמצן. אולי יבוא משיח בן דוד. בינתיים מרוויחים זמן. ובינתיים נוזפים במי שמנסה לטעון שלמעשים יש תוצאות. קטני אמונה! כשיש אמונה, לא צריך חמצן; לפחות לא לעת עתה. הנה עוד דוגמא: יש הטוענים שאם תשלול מעם שלם את זכויותיו לאורך זמן, תתעלם מצרכיו הלאומיים ומזכויות האדם שלו, תפלה אותו לרעה באלף ואחת דרכים, תתן לו את התחושה שהעתיד היחיד שאתה מציע לו הוא לשמש כחוטב העצים וכשואב המים שלך, הוא יגיב באלימות. אתה יכול לטעון כנגד הרעיון ההיפותטי הזה שלא כל הזמן יש אלימות. מנשלים, מדכאים, שוללים זכויות ויש ימים שלמים שבהם לא קורה דבר. עובדה. ומה קורה כאשר האלימות מתפרצת לבסוף, כפי שכל בר דעת צפה? במצב זה אתה עובר לתכנית מספר 2: אתה מגנה (בצדק) את האלימות של הצד האחר (בצדק, משום שהיא מתפרצת לא פעם כנגד חפים מפשע), אבל מתעלם לחלוטין מחלקך בהיווצרותה. אתה דורש לנקוט ביד קשה. אתה לא משנה את המדיניות שלך (הרי אין שום קשר בין פעולות לבין תוצאות, מכל מקום לא כאשר זה קשור בך). אם כל זה לא עובד–האלימות נמשכת, הסנקציות מתרגשות ובאות, הסיכויים להסדר נעלמים—אתה מאשים את השמאל. זה לא משנה את המצב (בניגוד לנתניהו, הפיזיקה הפוליטית, אבוי, לא מקבלת תכתיבים מאורי אריאל), אבל התחושה—כמו אוויר לנשימה. טוב לא בדיוק, אבל בינתיים הרווחת זמן.

התפרסם בידיעות אחרונות 20.11.14