אתם לא באמת מתכוונים לתת לו עוד קדנציה?!

קודם כל טוב שיש בחירות. לא משום שבריא למדינה לנהל מערכות בחירות בתדירות גבוהה כל כך, אלא משום שהנזק ההולך וגדל של ממשלת נתניהו האחרונה דורש חשבון נפש לאומי. חשבון נפש לאומי עושים בקלפי. זאת לא הסיבה לכך שנתניהו הוביל להתפרקות ממשלתו. נתניהו לא מוטרד מהשיתוק המדיני של ישראל—אדרבה, הוא אחד מאדריכליו. הוא לא מוטרד מבזבוז ההזדמנות הנדירה למהלך מדיני אזורי—נתניהו  אינו מעוניין בפתרונות מדיניים. נתניהו לא מוטרד מהגל של לאומנות ואלימות לאומנית בישראל—אדרבה, הוא עודד אותו בשתיקותיו ובקריצותיו. נתניהו לא מוטרד מהתרחבות הפערים במדינה, מן הצפצוף הארוך של בעלי ההון על חסרי ההון—אדרבה, הפערים הם בבת עינו של האיש מקיסריה. הוא אפילו לא מוטרד מהרס האמון בין ישראל לארה"ב ומהדרדרות מעמדנו הבינלאומי—ולמה יהיה מוטרד, הרי הוא האחראי לתהליכים הללו. לא, נתניהו מוטרד מדבר אחד—מן הכיסא של בנימין נתניהו. כבר שנים הוא מוטרד בעיקר מן השאלה הזאת. השאלות האחרות מטרידות את המלך ביבי הרבה פחות.

אבל השאלות הללו מטרידות, או אמורות להטריד, אותנו. בקדנציה האחרונה של נתניהו, ויש לקוות שזאת אכן הקדנציה האחרונה, התגלו לעין תוצאות מדיניותו ארוכת השנים של ראש הממשלה הוותיק ביותר בישראל. כל מה שנתניהו וחבורתו הבטיחו, "לנו זה לא יקרה", קרה: הסרבנות המדינית הצמיחה מלחמה וטרור ובידוד בינלאומי ודה-לגיטימציה; ההצהרות הלאומניות הבלתי פוסקות,  הצמיחו פלח אוכלוסייה גדול שחש מבודד ורדוף; ההתבטלות בפני המתנחלים התפיחה, כלכלית נדל"נית ופוליטית, קבוצה המנווטת את הליכוד (שעליו השתלטה מבפנים) ואת הספינה הישראלית כולה על פי האג'נדה המשיחית שלה; הבוז לשוויון הצמיח מקום בלי צדק ובלי תקווה, הבוז לדמוקרטיה הופך את התיעוב לכל ביקורת עצמית לנורמה השלטת בישראל. נתניהו ישב בממשלה ובעודו מחליק לא מוטרד במדרון נעץ עיניים מתגעגעות בשותפיו "הטבעיים", במפלגות החרדיות, באלה שתמורת תקציבים והרס הממלכתיות הישראלית מוכנים להניח לו ולחבר מרעיו לעשות כרצונם—לדבר גבוהה גבוהה על זקיפות קומה לאומית ולעשות הכול כדי להפוך אותנו לשטייטל חמוש, שטייטל חמוש שמחכה למשיח; כי רק המשיח יוכל להוציא אותנו מן הבוץ שביבי וחבורתו תוקעים אותנו עמוק לתוכו.

עכשיו יש סיכוי לשינוי. יש צורך דחוף בשינוי. מתנבאי ה"ביבי-הוא-פה-לתמיד", אינם מתארים מציאות, אלא מנסים ליצור אותה, בשירות המלך ביבי. המציאות היא שאין רבים בישראל שמתלהבים מן המלך מפודר השיער, חובב גלידת הפיסטוק ומלונות הפאר, מקיסריה. ביבי נמאס. הצרה, כך אומרים, היא שהאלטרנטיבה לא מספיק אטרקטיבית. לא מספיק אטרקטיבית? הרי כל מנהיג סביר, גם אם לא ניחן בתועפות כריזמה, יהיה עדיף על נתניהו. אבל ניחא. ברור שמשהו צריך לקרות כדי שהציבור ישתכנע בממשותה של האלטרנטיבה, כדי שהציבור לא יישאר בבית ביום הבחירות ולא יבזבז את קולותיו על "מפלגת הגמלאים" התורנית. מה שנחוץ עכשיו הוא הקמת "ליכוד" מרכז-שמאל של הכוחות המוטרדים ממה שלא מטריד את נתניהו. היו בעבר יתרונות לריצה בנפרד; היה הגיון במציאת נישה לכל מגזר של בוחרים. עכשיו אין בזה הגיון. הציבור אולי לא יתאחד סביב פרסונה אבל הוא יתאחד סביב כוח פוליטי שיש בו מספיק אנשים רציניים (ועוד יצטרפו ללא ספק) כדי להציע לבוחר אלטרנטיבה אמתית. העבודה, יש עתיד, מרצ, התנועה וכוחות נוספים צריכים לרוץ במשותף לבחירות. אשר לאלה שאינם מצויים בזירה, הם, אנחנו, צריכים להפשיל שרוולים—לעזור להתארגן, לשכנע מתנדנדים, לסייע בלוגיסטיקה. זה לא יהיה קל, אבל זה אפשרי.

התפרסם בידיעות אחרונות 4.12.14