חגי דגן על "הנותרים": מאמר אורח

לאחרונה המליץ אתר "הארץ" על הסדרה "הנותרים" (The Leftovers) של HBO בתור אחת הסדרות הטובות בשנים האחרונות. מה שמשך אותי אליה לא היה הדרוג הזה, אלא התאור שלה בתור דתית, אפלה וחידתית. ואכן, די מהר נשביתי בקסמה המוזר. הסדרה מתארת התרחשות לא מוסברת המחוללת משבר גמור בחברה ובתרבות: יום אחד נעלמים בבת אחת כמה אחוזים מאוכלוסיית כדור הארץ: מבוגרים, ילדים ואפילו עוברים ברחם נמוגים בשניה אחת כלא היו. הסדרה מתמקדת בעיירה אחת בארה"ב שתושביה מנסים להמשיך ולחיות עם השבר הגדול הזה. לאחר השוק הראשוני הם מנסים לחזור לחיים תקינים, אבל מובן שמעכשיו הם נידונים לחיות כחברה פוסט-טראומטית והדבר ניכר בכל מישור אפשרי של החברה והתרבות. הארוע עצמו נותר סתום. לטעמי הארוע מתפקד בסדרה רק כעילה "חיצונית" המאפשרת לחדד משברים פנימיים. למעשה אין צורך בהתרחשות דרמטית ואניגמטית שכזו על מנת לטעון שהחברה האמריקאית מצויה באוירה דקדנטית של קריסה ומשבר. ניתן לשאול מה יכולות להיות הסיבות ההיסטוריות, החברתיות והכלכליות לאוירה כזו (ועד כמה היא בכלל נובעת ישירות מסיבות כאלה), אבל כמות התוצרים הטרום-אפוקליפטיים והפוסט-אפוקליפטיים הגודשים את תעשיית הבידור האמריקאית מעידים על כך בתועפות פיצוצים ועשן. "הנותרים" מציגה את החברה האמריקאית כחברה במצב של התמוטטות עצבים ואת האדנים שעליהם היא כביכול נבנתה – The good old American values (משפחה, קהילה, נאמנות, יושר, פשטות) – כעיי חורבות. כדבריה של אחת הדמויות, "רציתי להאמין שאני לא חיה בין חורבות של מה שהיה פעם ציוויליזציה, שאני עדיין יכולה לחוש קירבה, אהבה…"

דווקא באוירת משבר זו צצות עשרות ומאות כתות דתיות. הן דתיות במובן זה שהן מקדשות רעיון מסוים, שהן מצטיינות בדבקות פנאטית, ואולי גם במובן זה שהן מבקשות איזה עקרון "גדול מהחיים", כלומר טרנסצנדנטי, משהו שנמצא מחוץ ומעבר ליומיום המרוסק והמקוטע, משהו שיתן ליומיום זה פשר ומשמעות. אבל הן לא דתיות במובן זה שהן מחזיקות ברעיון כלשהו אודות האל 'הישן והטוב'. למעשה אין בעולמן אלוהים במובן המקובל והמוכר. זהו עולם ריק מאלוהים ויש בו לכל היותר תחליפי אלוהים. ההכרה הפורמלית של החברים בכתות אלה אולי אינה רציונלית, אבל היא אתאיסטית למדי. ואכן, האויב מספר אחד של הכת הממררת את חייהם של תושבי העיירה הוא הכומר המקומי, נציגו של האל הישן.

למעשה הסדרה כולה רוויה אסתטיקה דתית ושפה דתית, למין אות הפתיחה המושתת על מוטיבים ידועים של אמנות ומוזיקה נוצרית ועד מושגים כמו משיח, גאולה, וידוי וכפרה הטוויים בלא מעט התרחשויות וטקסטים. זה מעניין במיוחד נוכח ההכרה הברורה המפעמת את הסדרה כי זהו עולם נטול פשר, נטול נוכחות אלוהית, עולם שבו המושגים הדתיים דווקא מתרוקנים מתוכנם. כך למשל אחת הדמויות המרכזיות כאן היא אדם שהוא מרפא פלאי, מעין ישו, שנוטל מן האנשים את כאבם באמצעות חיבוק מאגי. אדם זה עומד בראש כת של נאמנים פנאטיים. אלא שעם הזמן הוא מתגלה כנוכל גמור שעשה שימוש ציני ברגשותיהם של אנשים פגועים וגם ניצל מינית עשרות נשים צעירות.

ניתן כמובן לומר שבשעות משבר אנשים פגיעים במיוחד, שהם מחפשים סעד ונחמה, ולכן אוירה כזו מעודדת צמיחת מנחמים ומרפאים דתיים למיניהם. ניתן גם לטעון שדווקא בזמנים של קריסת מבני משמעות האנשים זקוקים לאיזו משמעות חליפית ולכן הם נאחזים בנוסחאות דתיות. זה אחד ההסברים האפשריים לשגשוג הדתיות הבלתי ממוסדת בעידן הפוסטמודרני. אבל עדיין התמיהה נותרת במקומה והסדרה מחדדת אותה: כיצד דווקא בעולם שהתרוקן מן הרציונל המכונן של הדתות והדתיות, בעולם שבו לא ניתן עוד לדבר על השגחה או פשר כולל, הדתיות מרימה ראש ומשגשגת? עצם ניסוח השאלה מעלה את החשד הבא: אולי הדתיות מלכתחילה לא נשענת על פשר כולל, על ראיות להתגלות ועל סימני גאולה, על תחושת נוכחות והשגחה, אלא דווקא על ההיפך מזה? אולי הדתיות אינה נבנית משגשוג ובטחון אלא משבר ומשבר, משום שהעניין מלכתחילה אינו הנוכחות האלוהית המגוננת אלא דווקא העדרה? מן העיון בטקסטים כמו מגילת איכה, מסכת סנהדרין בתלמוד, ספרים קבליים כמו ספר המשיב ועוד, עולה כי הדיון הדתי-גאולי מתקיים דווקא בתוך ומתוך מציאות של העדר אלוהים. ההתגלות היא זכרון רחוק (כה רחוק עד שכמעט קשה להאמין בו) והגאולה היא יחול (או פנטזיה) הנעוץ באיזה עתיד ערטילאי. אבל הזמן האקטואלי, הזמן שבו נכתבים הדברים, הוא מציאות קשה, משברית, שיד אלוהים אינה ניכרת בה (אף כי לעתים מייחסים לו את המשבר עצמו, בדרך כלל באופן אמביוולנטי). זהו הזמן הקונקרטי שממנו צומחת מרבית היצירה הדתית – הכתיבה, האמנות, האיקונוגרפיה, המוזיקה. אנו מורגלים אפוא בקשר שבין יצירה ומחשבה דתית לבין שבר ומשבר; יש לנו איזה אינסטינקט תרבותי המחבר אסתטיקה דתית ורגש דתי דווקא עם מציאות מרוקנת מאלוהים. לכן אנחנו זקוקים לאסתטיקה הזו כדי 'להכיל' את תחושת המשבר הפרטית והקולקטיבית שלנו; כדי להעניק לה את הנופך ההולם. נותר רק לשאול מה לעשות בפרטיטורות של באך, בשופרות ובציורי המלאכים אם אלוהים יחליט פתאום להופיע. אבל דיה לצרה בשעתה.

3 replies »

  1. 1. הסדרה מבוססת על ספר
    2. הסדרה טרם הסתיימה – הספר כן
    3. האם את התובנות הגאוניות שלך ביססת גם על קריאת כל הספר ? אני משער שלא …

    אהבתי

  2. לא ראיתי ולא שמעתי, אבל מהתיאור שלך, בקיזוז האפקטים הדרמטיים והאמנותיים, זה נשמע לי כתיאור תמציתי וקצת מוקצן של אופנת הניו-אייג' של העשורים האחרונים וכל מאפייניה, שלל הגורואים, הכתות, הניצול המיני והפינאנסי (אושו) והבטחות השווא וכמובן הוצאת האלוהים הישן והטוב מהתמונה.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s