סקנדלי דנוור

זוכרים את סנדלי דנוור, אותו פתרון מוזר המקבע במקומה את הבעיה (חנייה במקום אסור), שאותה אמור היה לפתור? תשכחו מהם. קבלו את סקנדלי ישראל התורנים—השחיתות ב"ישראל ביתנו" והקלטת הלוהטת של ש"ס. השחיתות, טוענים הפרשנים, הייתה קיימת בימי ראשית המדינה והיא מלווה אותנו מאז. ישראל ביתנו היא רק עוד חוליה בשלשלת. ייתכן, אבל איכשהו השלשלת הזאת נעשתה קצת לוחצת לאחרונה. בשנים האחרונות נשלחו לכלא שר אוצר (הירשזון), יו"ר דירקטוריון של בנק גדול (דני דנקנר), חבר כנסת ובנו של ראש הממשלה (עמרי שרון), שרים (בניזרי ודרעי) ובקרוב גם ראש ממשלה (אולמרט)—ואלה רק הידועים מבין הנתפסים. האופטימיסטים יטענו שמצבנו דווקא טוב. שחיתות הייתה תמיד; עכשיו התחילו לעשות ממנה עניין. המעצרים הם ביטוי לבריאות של המערכת הציבורית בישראל. הפסימיסטים יאמרו שמרוב בריאות נעשה לנו לא טוב. התופעה הזאת אינה איזו פריחה מקומית שחשיפה לאור יכולה להבריא, אלא מחלה לאומית שדורשת טיפול רדיקלי. כי דומה שבגרסה הישראלית לשחיתות יש יותר מן התופעה הכלל אנושית של חמדנות ושכרון כוח. השחיתות הישראלית היא ביטוי "ללא-מתנצלים" של נפתלי בנט. לאף אחד אין זכות להעביר עלינו ביקורת. אף אחד לא יותר טוב מאתנו. שמירה על החוק (הלאומי והבינלאומי) נועדה "להם" לא לנו. בישראל פושע מורשע יכול לצאת מן הכלא ולעמוד בראש תנועה פוליטית הנושאת דגל חברתי. בישראל שחיתות נסלחת. מה לא נסלח? לא נסלח לא להיות "אחד מאתנו". ומבלי להתייחס כרגע לחשדות עצמם, ברור שמה שהולך לפגוע בליברמן הוא המעבר שלו מן הימין הקונסנזואלי ("אנחנו"), שבו שחיתות נסלחת (גם אתם גנבתם; עכשיו תורנו) למרכז, שבו היא נתפסת כחזירות (גנבתם מספיק). המעבר הזה כרוך באובדן הגנות תרבותיות ופוליטיות. כשליברמן נתפס כאיש ימין קיצוני (לא מתנצל), החקירות לא פגעו בתמיכה בו. החקירה החדשה תפגע.

ומה עם ש"ס? ש"ס הפכה את ה"עכשיו-תורנו" לדגלה, דגל התורה, ואת הסליחה למושחתים הרבים בשורותיה למשהו שלא מתנצלים עליו. עד כאן עולם כמנהגו נוהג. והנה מתברר מן הקלטת, שהרב עובדיה יוסף אמנם ניצב פומבית לצדו של אריה דרעי, במבול של הכרזות נחרצות (הוא זכאי) וסטירות לחי אוהדות, אבל מאחורי הקלעים קרא לו גנב ולוקח שוחד. היינו מצפים שהרב המנוח יביע אמון מוחלט באיש אמונו גם ברשות הפרט, מתברר שלא כך עשה. אלא שהבעיה האמתית אינה אם דרעי זכאי (הוא אשם), אלא משהו אחר: מתברר שהרב, שאריה דרעי נאחז בסמכותו בעניין התמיכה בהסכמי אוסלו, לא ממש התלהב מן השלום. הוא הניח לדרעי להוביל אותו. דרעי אינו אפוא התלמיד הצייתן העושה את רצון רבו, אלא שמאלני. בעיה. הבעיה החמורה עוד יותר היא עצם העובדה שהייתה לדרעי דעה משלו—"הוא עצמאי מדי…זה לא רשע?" רשע. אלי ישי, מצהירים תומכיו, לא רשע. הוא איש ימין קיצוני והוא לא עצמאי. צדיק אפוא. אלא שיש חולקים על הקביעה. חשיפת הקלטת, מבחינתם, היא סקנדל, לא משום שהיא שקר, אלא משום שחשפה, שלא על דעת המשפחה (עצמאות היא רשע), את האמת. צדיק? רשע? לך תחליט.

בבחירות הקרובות מצביעי ש"ס וישראל ביתנו ילכו להחליט. חלקם יחליטו, סביר להניח, לעזוב את הבית. בשני המקרים, אני חושש, הם יפנו למי שמעניק פטור מהתנצלויות—כלומר לימין. הסיכויים למהפך שלטוני נראים קלושים מתמיד.

הצפרסם בידיעות אחרונות 31.12.14