ב11 בספטמבר רצחו טרוריסטים אסלאמים בניו יורק כמעט 3000 בני אדם. בפריז נרצחו ב7 בינואר 12. אפילו על אדמת אירופה כבר היו פיגועים גדולים יותר. ב11 במרס 2004 רצחו אנשי אלקעידה במדריד כמעט 200 אנשים. ואף על פי כן מדובר, עם כל הזהירות שבניתוח בתנאי שדה, באירוע מכונן. זהו אירוע מכונן משום שהוא מסמל את סוף הפרויקט הפוסט-מודרני. אחרי מלחמת העולם השנייה צמחה באירופה תפיסת עולם שראתה בלאומיות המערבית את הבעיה שצריך לפתור, כדי ששלום ושגשוג ישררו בעולם. בניהם ובנותיהם של האנשים שהקיזו את דמה של אירופה בשתי מלחמות עולם הפנו עורף לאבותיהם ולעולמם האידיאולוגי: הם הוקיעו את ההתנשאות המערבית, את הביטחון בעליונות המוסרית שבצורתה הקיצונית ביותר התבטאה בתפיסת עליונות הגזע הלבן, הנוצרי, (תפיסה שצמחה באירופה עוד לפני היטלר), בבוז גמור לכל יתר התרבויות והמסורות. בטוח בכוחו המדעי-טכנולוגי-צבאי, המערב כפה את עצמו על כל האחרים, מגדיר אותם כנחותים מוסרית- אינטלקטואלית. את הלא מערבים צריך לחנך מחדש. במקרה הטוב הם ילדים, שהמערב מינה את עצמו לשמש כאפוטרופוס שלהם (עושה במשאביהם ובהם כבתוך שלו), עד שיגיעו לבגרות (אימוץ גמור של הערכים המערביים). במקרה הרע הם אבני נגף שצריך לסלק ממכונת הקידמה המערבית המתגלגלת לעבר גן העדן. הקריסה של החלום הזה לתוך סיוט של שפיכות דמים ורצח שלא היו כמותם בהיסטוריה הצמיחה ביקורת עצמית נוקבת. הקולוניאליזם המערבי, הלאומנות, הגזענות, הכנסייה, אפליית הנשים, רדיפת המיעוטים, הזלזול ב"אחר"—כל אלה, כל ערכי האבות, היו פשעים וחטאים שמהם צריך להתנער. המערב קידש את הפלורליזם, את זכותו של כל אדם לחיות את חייו כרצונו, את הזכות לבקש את האושר ואת העושר באלף ואחת הדרכים הנראות לו. דור הבנים שיצא לרחובות ב68 בקש לבנות חלום חדש, צודק יותר וסובלני יותר על חורבות העולם הישן.
הביקורת העצמית הזאת הייתה במקומה. המערב לא היה החברה המושלמת—ובוודאי לא החברה שוחרת השלום והנאורות, כפי שטענו האבות. זאת הייתה חברה שכיסתה במילים גבוהות אינטרסים נמוכים והציגה את דעותיה הקדומות כתבונה הטהורה. התובנות שהציעו המבקרים סייעו ליצור, לפחות במערב, חברה שוויונית הרבה יותר ואלימה הרבה פחות מבעבר. אבל גם החלום החדש לא היה חף מאלמנטים לא רציונליים ומהדחקות. קחו למשל את התפקיד האמביוולנטי שמילאה בו ארה"ב. ארה"ב לא חוותה את הטראומה האירופית של שתי מלחמות העולם. היא לא הפנתה עורף לאלימות ביחסים בינלאומיים. אדרבה, היא שמשה בתפקיד הגוי של שבת לאירופים. הפינוי המסיבי של משאבים מצבא וביטחון ליצירת חברה השפע שלהם התאפשר משום שמישהו, ארה"ב, המשיך לתפקד כשוטר העולמי, מישהו שאפשר בה בעת לגנות אותו ולסמוך עליו. האמריקנים ניהלו בהצלחה את המלחמה הקרה (שהיו לה, בשוליים, ביטויים עקובים מדם), למשל. לולא הם, סביר להניח שהאימפריה הקומוניסטית הייתה משתלטת על המערב. אפילו כשנקלעה אירופה למשבר פנימי—בבלקן—האמריקנים הם שפתרו אותו, תוך שימוש בכוח. זה היה טוב וטוב שמישהו אחר ניהל את המלחמה, המלוכלכת לא-פעם, על ערכי הדמוקרטיה (המערבית). ארה"ב נשארה מדינה פטריוטית וחדורה בתחושת עליונות מוסרית ולאומית, מדינה דתית במידה רבה. אירופה נהנתה מן המשאב הזה (שבלעדיו קשה להסביר את הנס הכלכלי האירופי) בלי ללכלך את הידיים.
הייתה עוד בעייה בחלום החדש. אירופה ויתרה על תפיסת העולם הישנה שבקשה להשליט את ערכיה על העולם בכוח הנשק, אבל לא על התפיסה שערכיה הם הערכים האידיאליים. היא הניחה שערכיה הפלורליסטיים והשוויוניים הם הטוב שבכל העולמות האפשריים. ניצחון האידיאולוגיה שלה, קיוותה, יתחולל לא באמצעות אלימות וכפייה, אלא באמצעות מתן דוגמא. העולם יצפה בחברה המושלמת ויחקה אותה, מרצונו. ההנחה הזאת הייתה אימוץ, מודע רק בחלקו, של התפיסה האמריקנית שדגלה באימפריאליזם כלכלי-תרבותי ללא קולוניאליזם. המערב לא ישלח חיילים, אלא כסף וטכנולוגיה. כל השאר יבוא מאליו. הקומוניזם יתפרק מעצמו, ללא שפיכות דמים ויאמץ את ערכי המערב—פשוט משום שהם הערובה לאושר ועושר.
כדי לשמש כחברת מופת אמתית, כדי לזכות באמונו של "האחר", שינתה אירופה רדיקלית את מדיניות הפנים שלה. החברה החדשה תאמץ את האחר לחיקה. המהגרים שיגיעו ייחשפו לחברה המושלמת ויאמצו מרצונם את ערכיה. הדור הראשון עוד יפקוד את המסגדים. הדור השני ידיר את רגליו מהם, שהרי הדת—כך לימד הניסיון האירופי—אינה עולה בקנה אחד עם חלום החברה הפתוחה והפלורליסטית. הדור השני יהיה צרפתי, או בלגי או הולנדי שהעבר יהיה בעבורו לא כוח חי מגדיר-זהות אלא זיכרון נוסטלגי. לאירופה כבר היה אחר, שבו כילתה בעבר את זעמה, היהודים. והנה משעה שנפסקה רדיפתם, ביקשו היהודים, ברובם, להשתלב, להיות חלק אינטגרלי מן החברה המארחת. טוב ויפה.
זה לא קרה במקרה המוסלמי. הסיבות לכך הן רבות, אבל הן קשורות בעיקר לכך שהעולם המוסלמי תפס את המתקפה התרבותית-טכנולוגית של המערב כמסוכנת יותר מן הקולוניאליזם. הקולוניאליזם, היה נצלני ודכאני, אבל הוא לא קעקע את מבני היסוד המוסלמים—את ערכי המשפחה והדת שעליהם נשענו האליטות המסורתיות. שחרור הנשים, ההשכלה האוניברסלית, החילון—כל אלה היו מסוכנים הרבה יותר מן החיילים וגובי המיסים. וממילא ההתמערבות לא הניבה, בעולם המוסלמי, את הרווחה המקווה. הריאקציה המוסלמית לפרויקט המודרניזציה המערבי גלשה מן העולם המוסלמי לתוך החברה האירופית. האסלאם הרדיקלי דיבר בשפת האלימות משום שעל פי תפיסתו בדיאלוג האחר, הלא אלים, היה המערב חסר כל עניין במה שיש לאסלאם להציע. האסלאם היה "אקזוטי" אך מפגר. האסלאם הרדיקלי הציע התרסה בפני המערב, התרסה שיש לה כוח מגייס הן בעולם המוסלמי והן בקרב המהגרים המוסלמים במערב.
מתקפת הטרור של ה11 בספטמבר הייתה ביטוי אחד לריאקציה המוסלמית. היא הופנתה למרכז הכוח המערבי—ארה"ב. אבל בארה"ב היא נתפסה כעניין חיצוני. כוח זר תקף את ארה"ב. הוא תקף אותה משום שהוא מקנא, משום שהוא כופר בהגמוניה האמריקנית. היא הגיבה, כדרכה, במלחמת חורמה כנגד התוקפים. תפיסת העולם שלה לא התערערה בשום צורה. רק לצורך השוואה, כאשר בוצע פיגוע דומה במדריד, ספרד הגיבה בהוצאת כוחותיה מעיראק. במידה רבה היא האשימה את עצמה ו"הבינה" את התוקפים. הם תקפו אותה לכאורה כנקמה על פשעי העבר האירופים. המתקפה הייתה מצערת, אבל לא בלתי מובנת.
המתקפה בפריז שונה. לא זו בלבד שהיא באה מבפנים, מבני מהגרים שהיו אמורים ל"הצטרפת" מרצונם, אלא שכוונה כנגד האלמנטים "הפלורליסטים" ביותר בחברה הצרפתית. הקריקטוריסטים של שארלי הבדו לא תקפו את האסלאם בשם דתם או לאומיותם שלהם, אלא משום שאינו פלורליסטי מספיק. הם הקפידו לתקוף את הדתות הנוצרית והיהודית באותה מידה.
מתקפת הטרור בפריז היא יותר מפיגוע; היא מתקפה על החלום האירופי של חברת המופת המנצחת מכוח מוסריותה. הקולות הקוראים תיגר על הפרויקט הפלורליסטי של דור הבייבי בום כבר החלו נשמעים באירופה ולא רק בשוליים. די אם תקשיבו לדבריה של מארין לה פן, התובעת מן המהגרים "להתבולל", כלומר לוותר על זהותם הנפרדת ברשות הרבים ולהסתפק בזכות לבטא את מסורותיהם ברשות הפרט ובה בלבד. מדינה, טוענת לה פן, אינה שוק חופשי של תרבויות, שבו יש לכל קבוצה זכויות שוות. היא ביטוי למסורת מסוימת, שבה יש לרוב הזכות לכפות על המיעוט לא רק ערכים אוניברסליים (חופש שוויון ואחווה), אלא גם ערכים לאומיים ("צרפתיות" חילונית למשל). על פי צורת המחשבה המקובלת באירופה, "צרפתיות", כמסורת לאומית או אתנית, היא מושג מפלה, שאינו ניתן להגנה בשם התבונה ("צרפתיות" נוצרה בהקשר היסטורי וחברתי מסוים והיא מעניקה זכויות יתר לא הוגנות לאליטות "הישנות"). אבל מבחינת יותר ויותר אירופים "ישנים" הביטחון שערכיהם יישארו דומיננטיים מכוח האטרקטיביות האינהרנטית שלהם התערער. בשנים הבאות נראה מה חזק יותר באירופה: האמונה בכוחות השוק החופשי התרבותי או הצורך להגן על מסורותיהם הלאומיות.
הבלוג של אביעד קליינברג 
מסכימה איתך באופן חלקי. כיוון שאין צידוק לפעולות האיבה של האיסלאם כלפי "העולם המערבי". דבר שני "קידמה" את מילת המפתח של העולם הזה מקדמת דנא. ואנשים לרוב משתלבים ומצטרפים ומחבקים את הקידמה הזו. וכל פעולות הטרור ברחבי העולם מעידות על שני דברים: הרצון להשליט את דתם ותרבותם וגם הרצון לחזור ל "ימי הזוהר" של האימפריה העותומנית. אתה מנסה לתת הסבר כדי שנבין, אבל ההסבר הזה לא מתקבל בעיני. ולא תורם לשום סלחנות כלפיהם.ואני מדברת רק על בעיית השתתלטות האיסלאם בעולם ולא על הבעיה הפלסתינאית-ישראלית.
אהבתיאהבתי
להבין זה לא להצדיק
אהבתיאהבתי
תודה על מאמר מענין, כמה שאלות –
1. מה דעתך בנושא? (מי התרבות המועדפת עליך ואיך היית מעדיף לקדם אותה בעולם היום?)
2. זאת מגמה שאפשר לראות גם אצל אינטלקטואלים באירופה? (בהנחה שלא נרצה לקרוא ללה פן אינטלקטואלית).
3. אפשר לזהות התחזקות פוליטית של המפלגות האלו באירופה ב20 שנה האחרונות? (נראה לי שקשה להגיד שהמפלגה של לה פאן התחזקה משמעותית בשנים האלו)
אהבתיאהבתי
התרבות המועדפת עליי היא התרבות המערבית. אני רק חושב שהיא לא מובנת מאליה. היא לא התבונה. היא בחירה. צריך להגן עליה. אני חושב שהימין הלאומי מתחזק באירופה ויתחזק עוד יותר.
אהבתיאהבתי
היא בחירה במה? ואיך צריך להגן עליה? (אם כבר כתבת על זה יותר בפרוט במקום אחר אשמח לקרוא על זה יותר)
אהבתיאהבתי
בחירה באידיאולוגיה. , לא בתבונה הטהורה.
אהבתיאהבתי
זה מה שניסיתי לשאול, מה היא ה״אידיאולוגיה״ של התרבות המערבית? (הומניזם? קפיטליזם? סוציאליזם? פלורליזם? אולי האמונה הנצרית?) ואיך צריך להגן עליה? (למשל מה צריך לעשות היום בארופה ובישראל כדי להגן עליה?)
אהבתיאהבתי
עקרונות הנאורות, הומניזם. כן. זה אומר מדיניות הגירה מודעת לעצמה, ניסוח חריף יותר של הליבה החברתית, מערכת חינוך אחרת. זה דורש מאמר נפרד. אולי אכתוב על זה בהמשך.
אהבתיאהבתי
הפיגועים האסלמיסטיים באירופה בוצעו בדרך-כלל על-ידי אזרחים מקומיים, דור שני להגירה. כך בפיגועי הרכבת התחתית בלונדון, וכך בהתנקשות בתיאו ואן-גוך בהולנד. לא כ"כ ברור במה הפיגוע הנוכחי שונה מהותית.
מעניין אגב שמתוך אוכלוסייה של 5 מיליון מוסלמים אמריקניים, לא קמו כמעט בכלל קיצוניים שביצעו פיגועים (אני מניח שאל-קעאדה היו ששים לגייס מוסלמים-אמריקניים למטרותיהם, שהרי ארה"ב היא אויבם העיקרי) ואלה שהיו, היו באמת "זאבים בודדים" ללא קשר ארגוני. ייתכן שזה נובע בחלקו מהצלחות בסיכול, אבל אני חושב שיש גם חלק לאופן ההשתלבות של המהגרים בארה"ב, שהוא מוצלח יותר מאשר באירופה, הרב-תרבותית יותר לכאורה (אולי דווקא הקפיטליזם הגס יותר של ארה"ב עוזר כאן). גם בשורות הארגונים הקנאים בסוריה ובעיראק חלקם של המוסלמים האמריקנים קטן ביחס לזה של מדינות אירופיות רבות, באופן יחסי לגודל הקהילה המוסלמית. סיכוייו של צעיר מוסלמי מבלגיה או דנמרק להצטרף לדאע"ש גבוהים במידה ניכרת מסיכוייו של צעיר מוסלמי אמריקני.
אהבתיאהבתי
הפיגועים היו רנדומליים. זה שונה. צריך לזכור גם שהמוסלמים הם מיעוט מבוטל בארה״ב, שהם נזהרים הרבה יותר, ושהתפיסה הלאומית האמריקנית היא של כור היתוך ולא של פסיפס רב תרבותי.
אהבתיאהבתי
היו פיגועים המוניים חסרי-אבחנה' והיו גם מספר התנקשויות ביעדים ספציפיים, דוגמה בולטת היא תיאו ואן גוך ההולנדי. (קדמו לו, בין היתר, נסיונות התנקשות במתרגמים ומו"לים של "פסוקי השטן").
אכן יש חידוש מסוים בפיגוע בפאריז בהיותו שילוב של השניים, גם הרגו מספר רב של אנשים וגם בחרו את הקורבנות.
גם באירופה התפיסה הלאומית אינה אחידה, בצרפת יש מאמץ ליצור כור היתוך, ולעומתה בבריטניה למשל הגישה היא רב-תרבותית. בשתיהן צמחו טרוריסטים מתוך אוכלוסיית הדור השני למהגרים.
המוסלמים בארה"ב הם מיעוט קטן ביחס לאוכלוסייה אבל לא קטן אבסולוטית, בין 3 ל-6 מיליון (תלוי בהערכות). העובדה שמעטים מהם, יחסית, מתפתים לטרור ולג'יהאד מעניינת, וכנראה קשורה למבנה החברתי. אתה אומר שהם נזהרים הרבה יותר – מדוע זה כך? בארה"ב יש (לדעתי) יותר תחושה, שהצלחה כלכלית היא בגדר האפשר לכל אדם, ושהצלחה כלכלית היא כרטיס כניסה מובטח לחברה, כלומר אם ברצונך לזכות בהערכה, די בכך שתצליח בעסקיך. במדינות אירופיות זה פחות תופס – קשה יותר להתקדם כלכלית, והתקדמות כלכלית (כמו הקמת עסק משפחתי קטן) אינה מקנה הערכה בחברה הסובבת.
אהבתיאהבתי
יש שני הבדלים בין הקהילה המוסלמית בארה״ב לזו של אירופה. קודם כל, היא הרבה יותר מגוונת. יש מספר גדול של שחורים שהתאסלמו מסיבות שונות, והערכים שלהם שונים מהערכים של העולם הערבי. קבוצה שנייה היא של מהגרים מהודו ופקיסטאן שהצטרפו למעמד הבינוני בארה״ב בזכות מקצועות מבוקשים. שנית, בארה״ב אין מדינת רווחה, מהגרים, כולל פליטים, צריכים לעבוד ולהתפרנס.
אהבתיLiked by 1 person
תודה על מאמר מעניין. נדמה לי שישנה הגזמה בראיית המוסלמים באירופה כמקשה אחת. הרוב המכריע מתקדם באיטיות לקראת אינטגרציה. הדור השני ויותר- השלישי רוכש השכלה, מתערה בשוק העבודה, שולח את ילדיו למוסדות החינוך ויולד פחות ילדים. הקיצונות המוסלמית פיגעת בעיקר באותם מוסלמים הרוצים בהשתלבות. נראה לי שהפתרון לכך הוא בעידודו של הרוב 'השקט'. את זה מנסות לעשות המפלגות 'המסורתיות', בעוד שמפלגות הימין הקיצוניות (בכל אופן בדנמרק ובשבדיה) נסמכות על התנגדות גורפת לכל מי שהיגר לסקנדינביה ממדינה מוסלמית. מוקדם מידי לדעתי להספיד את רעיון הפלורליזם, אבל הוא לא מבטל את החובה להעמיד דרישות הולמות לאלה הרוצים להצטרף.
אהבתיLiked by 1 person
אביעד תודה רבה. תקופה ארוכה אני חושב ומרגיש כמוך, ועם הרבה אנשים אני מתווכח בעניין. ביטאת את אשר אני חש באופן מדוייק ובהיר.
אהבתיאהבתי
המודרניות (או ״המתקפה התרבותית טכנולוגית של המערב״) מאיימת על החברה המוסלמית המסורתית, אבל גם על החברה ההודית המסורתית, החברה הסינית המסורתית, מגוון חברות מסורתיות באפריקה, ואלף ואחת חברות אחרות, לרבות מגוון תרבויות מערביות מסורתיות. מה שדורש הסבר הוא התגובה הכה שונה של החברה המוסלמית. חוץ מזה, העולם המוסלמי אינו מקשה אחת, ואין דין אלג׳יריה כדין מלזיה.
אהבתיאהבתי
שני דברים בעיקר לא ברורים לי עדיין. 1. באמת איך מי שנחשף ליתרונות היחסיים של התרבות המערבית, הומאניות, פלוראליזם, נאורות, בוחר במודע תרבות אחרת כל כך קיצונית? 2. למה זה קורה עכשיו בעולם המוסלמי?
אהבתיאהבתי
אין עורערין על כך שחופש הביטוי הינו אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיות המערביות אבל נשאלת השאלה האם יש קוים אדומים שאין לחצותם. מעניין כיצד היו מגיבים באירופה לקריקטורות בוטות על האפיפיור על רקע נאורותו היחסית כלפי הקהילה הגאה. וגם כדאי להזכיר את גמותם הנלעגת דל היהודים בדער שטירמער. עפרון מושחז ומחודד יוצר שנאה וליבוי יצרים לא פחות מכל מדיה תקשורתית אחרת ולדאבוננו זה נגמר בדם.ף
אהבתיאהבתי
יש קו אדום: הסתה לפשע. בכל מדינה מתוקנת יש חוקים כנגד הסתה לפשע, ודי בכך. לעג לדת מותר, ו (לטעמי) כל המרבה הרי זה משובח. ההשוואה בין Charlie Hebdo ו Der Stürmer פסולה קודם כל כי רק Der Stürmer הסית לאלימות, ושנית כיוון שמוצא יהודי הוא דבר שאין אדם יכול לשנות, בעוד שאמונות דתיות מטומטמות אפשר וכדאי לשנות (וכפי ש Charlie Hebdo הראה, לאיסלאם אין פטנט על אמונות מטומטמות).
אהבתיאהבתי
אמונה מטומטמת? מי קובע? כבר היו ויכוחים אינספור במהלך ההיסטוריה בין בני כל הדתות בינן לבין עצמן ובינן בין דתות אחרות. הבעיה הינה בשאלה עד איפה מוכנה הדמוקרטיה להוביל את עצמה כדי שלא להפוך עצמה למדינת משטרה ומה בכל זאת יש לעשות כדי למזער את נזקי הטרור המוסלמי העולמי.מסתבר שגם מדינות שאינן דמוקרטיות נפגעות ואפילו יותר.
אהבתיאהבתי
אמונה מטמטמת?מי קובע? על כך היו אינספור ויכוחים במהלך ההיסטוריה. השאלה המתבקשת הינה מה הלאה? איך תצלחנה דמוקרטיות מערביות שלא להפוך למדינות משטרה ואיך תפסק מדיניות הטיוח כלפי האיסלאם הקיצוני הפועל בכל מקום ואינו מבחין בין דמוקרטיה לדקטטורה בין ימין לבין שמאל.
אהבתיאהבתי
ההגנה העצמית של דמוקרטיה היא להגיב מיד ובעוצמה על הסתה לאלימות. בכך נכשלה רפובליקת ווימר, ובכך נכשלה מדינת ישראל בימי ההסתה לפני קצח רבין, לא מעט בגלל כבוד מוטעה לחלוטין לאוסף פרחחים אלימים בעלי תואר ״רב״.
לדעתי כל האמונות הדתיות מטומטמות, אם כי לא כולן מסוכנות באותה מידה. מי שרוצה לטעון אחרת מוזמן לעשות זאת, אבל מי שמנסה להגביל את זכותי לטעון שאמונתו פרימיטבית מקומו בכלא.
אהבתיאהבתי
איש באמונתו יחיה או לחילופין איש באי אמונתו יחיה חופשים במדינתם הדמוקרטית וזהו שורש הענין.
אהבתיאהבתי
תגובה לשאלה בסוף. מה יהיה יותר חזק הפחד מהשינוי או הפתיחות (לאסלם ולחוקיו) , נראה לי שהפחד ינצח. כי כמה שהערבים אקזוטיים אף אחד לא רוצה פה לחזור לימי הביניים. השאלה היא אלו כלים יעמדו לאירופאים להילחם בהשפעת דת האיסלם על חייהם,אחרי שהם בעצמם מותתו את המחסומים, את החשש מהזר הלא מוכר. האם הגיזענות תחזור והאם תהיה הצדקה מוסרית להחזרה של חוקי אפרטהייד. לדוגמה שוויץ, איסור בנית צריחי מסגדים. (מהצבעה במשאל עם לפני 3 שנים) חוק שלחלוטין לא עובר את ההיגיון או המוסר המערבי הדמוקרטי (זכויות מיעוטים) וחופש פולחן דתי לכולם.
אהבתיאהבתי
קראתי פעם הסבר שמאוד אהבתי.למה דווקא הדור השני קיצוני יותר בניגוד למצופה. הכותב טען שהדור הראשון,המהגר ,היה אסיר תודה למדינות המערביות שקלטו אותו. הוא עזב מדינות דיקטטוריות,אלימות,נחשלות ולא הסתכל אחורה בערגה. הדור השני שכבר נולד באירופה לעומת זאת כבר לא העריך את הקליטה ,הוא לא סבל במדינות ערב כהוריו ולעומת זאת הוא הביט על עצמו כבן הארץ,שווה זכויות לכל האירופאים האחרים, ובצדק. הבעיה היתהשכשהוא רצה להתקבל לעבודה מכובדת או להתחתן עם אירופאית נחמדה הפער הכה בפרצופו ולכן פנה עורף לאירופה וחזר למקום בו ירגיש גאה ושייך-האסלם.
אהבתיאהבתי
מאמר מעניין. יש לזכור רק שהקיצונים שמבצעים או תומכים בטרור הם מיעוט קטן באוכלוסיה המוסלמית באירופה. כל סקר מראה זאת בבירור. הם בעצם אדווה אחרונה של העולם הישן שעדיין מופיע בצרפת.
רוב הצעירים המוסלמים עוברים אינטגרציה במידה כזאת או אחרת, גם אם לא בצורה מושלמת. אנחנו רואים ברחבי אירופה מוסלמים שתמקדמים לתפקידים בכירים של שרים, חברי פרלמנט, או סתם רופאים, מורים ואנשי אקדמיה ותעשיה.
חבל אם אירופה תשפוך את התינוק יחד עם המים. בכל מקרה האופציות שבידיה מוגבלות. מיליוני המוסלמים שבמדינות אירופה הם בעלי אזרחות, והם לא הולכים לשום מקום. אינטגרציה תמשיך להיות הנתיב הכי מועיל שבהם יבחרו רוב הנוצרים ורוב המוסלמים באירופה, כדי לחיות זה לצד זה.
אהבתיאהבתי
כאשר אדם מרגיש מופלה מיום הוולדו הוא פועל בשתי דרכים מרכזיות: מנסה להתערות או מסתגר עם קבוצת השווים לו. העולם שלנו, חוצה יבשות הוא עולם גזעני בו בגדול הלבן מפלה את השחור. כל עוד לא יטופל העניין שורשית, חינוכית וערכית בו כל אדם הוא אדם באשר הוא, יצוצו קיצוניים שינצלו את הפחד והשנאה ויובילו קיצוניים אחרים למעשי אלימות וטרור.
אהבתיאהבתי
אין טרור אפריקני באירופה על אף שהאפריקנים מתאימים ביותר לתיאור שלך. זה צריך לעורר בך תהיות. האחר אינו רק קורבן. יש לו תפיסות עולם ואמונות המביאות אותו לפעול בדרך כזו ולא אחרת. הוא לא פשוט תוצר של אפלייה או אלימות.
אהבתיאהבתי
המאמר הזה מחזק את דעתי בענין משבר הערכים שהעולם המערבי מצוי בו. נדרש שינוי בהנחות המצויות בבסיס הערכים. אתגר גדול ומהותי שיעצב את דמותו של העולם החופשי בשנים הבאות.
אהבתיאהבתי
מאמר נהדר – שוב אקטואלי
אהבתיLiked by 1 person