מקסים, עכשיו עוף לנו מהעיניים

קוסמים יודעים לגרום לצופיהם להסתכל למקום הלא נכון. כשהצופים מישירים שוב מבט, כבר מאוחר מידי. לפני שבועיים, שלף אריה דרעי שפן מהכובע. בתקשורת רצו אחרי השפן והניחו לקוסם. בתחילה דברו הכול על הקלטת הלוהטת. בתחילה זה נראה רע מאד לאריה דרעי ולש"ס: מרן הוצג בנעלי בית; דרעי הוצג בתחתונים. לא נעים. אבל מרגע ההתפטרות, נשכחה הקלטת ועלתה השאלה כבדת המשקל, רציני או לא רציני? יחזור או לא יחזור? כש"חזר" (שהרי מעולם לא הלך) גיחכו. "ידענו", הכריזו כל הפרשנים בזחיחות. אלא שגיחוך עדיף על דיון ביקורתי בעניין עצמו, והעניין בתוכן הקלטת ובמה שתוכן זה אומר פחת מן הרגע שבו הופיע השפן. במקום לדון בשאלה מה חשב הרב עובדיה יוסף על אריה דרעי ומה עמד מאחורי הדימוי של כניעה של העסקן לדעת תורה (מתברר שהרב הנערץ הופעל על ידי מי שאותו הפעיל לכאורה), דנו בעורמתו הפוליטית של דרעי. באקט ציני במיוחד התעקש יו"ר ש"ס להציג גם את התרגיל הזה, תרגיל שהוא היה היוזם והמנהל שלו, ככניעה נמוכת רוח לדרישת גדולי התורה כי יחזור. היינו אמורים כבר לדעת שלא דרעי מדבר מביטנם של "הגדולים" אלא "הגדולים" מביטנו של אריה דרעי, אבל דרעי סומך עלינו שלא נזכור. ש"ס להזכירכם היא מפלגה המבוססת על זיכרונם הקצר של הבוחרים. אחרי הכול לא רק דרעי שלח ידו לקופה הציבורית, כפי שציין מרן בקלטת. ש"ס שלחה יותר חברי כנסת לכלא מכל מפלגה אחרת. זוכרים? לא כל כך. איכשהו גם פרח מזיכרונם של מצביעי המפלגה שש"ס חברה זה עשורים בממשלה, שאת מדיניותה החברתית היא מבקרת מידי מערכת בחירות. ש"ס, במילים אחרות, היא יותר המחלה מאשר התרופה.

דרעי מעדיף שנעסוק בו ולא בש"ס. יהי כרצונו אפוא. מה אפשר ללמוד מדרעי כתופעה פוליטית? מעבר לתכונותיו הייחודיות (דרעי הביא את הקורבנות האישית לדרגת אמנות), ראש מפלגת ש"ס הוא סימפטום לתופעה רחבה יותר—לתפיסת הפוליטיקה כזריזות ידיים. התכסיסן הפוליטי עסוק תמיד בהסחת הדעת. במקום לטפל בבעיות שהוא אינו יכול, או אינו מעוניין, לפתור, הוא מייצר בעיות שיש לו בשבילן פתרון טוב מבחינתו. הכלכלה בצרות? אפשר להצביע על איום קיומי או להמציא אותו. מי רוצה להתעסק במיסים ובעידוד צמיחה כשהבית בסכנה? כספים מוזרמים אל מעבר לקו הירוק, כדי לייצר שם, על חשבון שאר הציבור, מדינת שפע ורווחה? למה לא להציג את המהלך הכלכלי-סקטוריאלי הזה כמהלך ביטחוני? הכספים מוזרמים למען ביטחון הציבור. ללא פרויקט בנה ביתך בהיאחזות פלונית ומרכז מסחרי באלמונית, לא נצליח להתמודד עם האיום של דאעש. מרגע שנשלף שפן הביטחון או שפן השטחים מן הכובע, נגמר הדיון הראציונלי בסדרי עדיפויות או בחישוב סביר של סיכונים. הכול מסתדרים על פי המחנות הקבועים ("שלום" ו"ביטחון") ומשמיעים זה אוזני זה קריאות, שנופלות, מכוח הרגל רב שנים, על אוזניים ערלות. כשהסכנה הפוליטית נעלמת, נגוז אתה גם האיום הקיומי (היזכרו בהיסטריה האיראנית, שליבה ביבי נתניהו לפני כשנה. מתקשים לזכור? מצוין).

אבל לאסטרטגית הסחת הדעת של הקוסמים ("לא זאת השאלה יונית") יש מגבלות. בשלב כזה או אחר פג הקסם. זה לא אומר שהציבור "התבגר", או שהוא נעשה חסין להסחת דעת. קסמים ממשיכים "לעבוד עלינו". רק שמגיע הרגע שבו אנחנו מבינים שעובדים עלינו, שעבדו עלינו פעם אחת יותר מידי. נדמה שהרגע הזה הגיע לאריה דרעי. ולביבי.

התפרסם בידיעות אחרונות 14.1.15