אין למחזר ראשי ממשלה

מה שעצוב בפרשיות האחרונות שנכרכו בשמם של ראש הממשלה נתניהו ורעייתו הוא אלמנט האי-הפתעה. כבר שנים נתניהו נחלץ בעור שיניו מחשדות כבדים יותר ופחות. איכשהו הוא נחלץ מהאשמה בפלילים, מתנהל בכבדות בשטח אפוף הערפילים של "לא בטוח שכשר, אבל ללא ספק מסריח". איך הוא יוצא מזה? במקצת הוא נחלץ מן התסבוכות משום שידע, כחלק מקודמיו, למנות את האנשים הנכונים לתפקידים הנכונים. במקצת משחק לטובתו "מבחן שרון" (אם אתה חלק מן האליטה, חברים אחרים באליטה לא ימהרו להפליל אותך). ובמקצת הוא נחלץ מן התסבוכות בזכות אלמנט ההפתעה. אנשי רשויות החוק מתקשים להאמין שאדם רב עוצמה ורב הון כמו האיש מקיסריה יסתבך שוב ושוב בעניינים המצויים בקרבה גדולה כל כך לקו האדום הפלילי (לא תמיד ברור מאיזה עבר שלו). לא יכול להיות, אומרים לעצמם החוקרים, לא יכול להיות ששווה לו לסכן את שלטונו בשביל עוד איזה "פינוק", בשביל עוד איזה סיגר ועוד חבילה של ניקוי יבש על חשבון המדינה, בשביל עוד ארוחת פאר. הלא כבר אכל ושתה ועישן כל מה שליבו של אדם, ולו התאוותן ביותר, יכול לחשוק בו. האם באמת נחוץ לו חדר שינה בעלות של 500,000 ₪ בטיסה? האם מיליונר כמו ביבי באמת צריך להסתבך בהחלפת ריהוט הגינה במעונו הפרטי בריהוט במעון הרשמי? כמה הוא כבר חוסך? כמה כבר עולה ליטר גלידת פיסטוק, ששווה לו לספוג בשבילו ביקורת נוקבת ואולי להסתבך בפלילים? בא לך גלידה? אתה מיליונר; הוצא כרטיס אשראי ושלם. אשתך צריכה קופה קטנה? הנח לבקבוקים ורשום לה צ'ק. חשבון הבנק שלך יעמוד בזה. אם לדייק, חשבון הבנק שלך בקושי ירגיש בזה.

אלא שכל השאלות הללו מניחות שלנתניהו יש היכולת לנהוג בצורה רציונלית בענייני כספים, שהוא מקיים איזה דיון פנימי של רווח והפסד. המידע המצטבר מעיד שלא זה המצב. לפני שנים אחדות פרסמתי ספר על מה שהנוצרים מכנים "חטאי המוות". אין מדובר בעבירות ספציפיות, אלא בנטיות לב—הגאווה, הקנאה, הזעם, התאווה המינית רדיפת הבצע, הייאוש והגרגרנות. אתה יודע שמדובר בחטא מוות כאשר מתברר ששיקולי תועלת אינם ממלאים תפקיד בעבור בעל התאווה. הוא מוכן לוותר על כל נכסיו המוסריים, החברתיים והפוליטיים בניסיון להרוות איזה צימאון פנימי שאינו ניתן לסיפוק. הוא יבטיח לא לחזור על מעשיו והוא ישוב לסורו בתוך שניה. אופי. השאלה אפוא אינה אם יש הגיון במעשיו של נתניהו. אין בהם הגיון. הוא פשוט לא יכול אחרת.

אבל ישנה שאלה אחרת, שאותה ראוי לשאול: למה הציבור בישראל מוכן לשאת את ההסתבכויות הבלתי פוסקות של נתניהו? אחת לכמה חודשים צפה עוד איזו חזירות של ראש הממשלה ותוך זמן קצר היא נעלמת—לא נסלחת; פשוט נשכחת, נמחקת מן התודעה, עד המקרה הבא. אפשר היה להבין את השכחה הזאת לו רווחה בציבור הדעה שנתניהו הוא איש גדול, שהתועלת שהוא מביא גדולה מן הנזק שתאוותיו מסבות. זאת הייתה הטענה שבזכותה התירו למשה דיין לעשות כטוב בעיניו בישראל. אלא שביבי, בניגוד לדיין, אינו נתפס כמי ששכרו רב מהפסדו. גם בעיני תומכיו הוא רחוק מגדולה. הסלחנות כלפי ביבי מבטאת הרמת הידיים מוסרית של החברה הישראלית. כולם גנבים. כולם מושחתים. כולם שולחים את ידם לקופה הציבורית. התחושה הזאת אינה מבוססת על עובדות. יותר מכל היא ביטוי לחטא המוות המסוכן ביותר לחברה חפצת חיים—הייאוש. אין טעם להחליף את נתניהו? יש טעם. צריך.

התפרסם בידיעות אחרונות 4.2.15

5 replies »

  1. ההבדל העיקרי בין ימי דיין להיום הוא שלמעט אורי אבנרי ועיתונו אף אחד לא התעסק עם המעמד השליט והמקורבים אליהם בעוד שהיום יש יותר מידע ויותר אמצעים שמנגישים אותו. דיין (כמשל, היו הרבה פושעים וחוטאים אחרים) לא היה שורד היום, ושערוריות ביבי היו נשארות חסויות בשנות ה-60.

    אהבתי

  2. העובדה שביבי מצליח להיחלץ מכל התסבוכות האלה פשוטה ביותר. כל גורמי השלטון: משטרה, משרד המשפטים נתונים למרותו וכי מי יעז להפר אותה?
    באשר לעם ישראל, לדעתי אנשים הפכו להיות אדישים, וקטני אמונה. זה מאוד עצוב משום שזה מחלחל לכל מחוזות החברה ובכל מקום שהאזרח מניח את האצבע הוא לא מקבל שירות הולם, אין לו אמון במערכת הציבורית, הוא מטורטר, הכל עולה לו הרבה כסף ואנשים מבינים שאם לא ידאגו לעצמם, איש לא ידאג להם ומכאן זולגים אנשים לעבר שחיתויות, העלמות מס, מרמה לבנה, ניכור, מרירות, מוראל נמוך. אז מי שיכול יורד מהארץ ומי שלא ממשיך לחיות כאן ומנסה לשרוד. עצוב מאוד שאנשים מקבלים את עובדת שובו של ביבי לשלטון כעובדה ברורה וכמעט מובנת מאליה. אני לא מאשימה את ביבי, הוא עושה את עבודתו נאמנה למען עצמו . אני מאשימה את מפלגות האופוזיציה שבתקופת שלטונו של ביבי לא עשו די כדי לגייס את האזרחים למרד חברתי. הקרקע הייתה פוריה לכך ובלי מאמץ רב יכלו לגייס המוני אזרחים לכיכרות העיר, אבל הוא הפקיר את סדר היום החברתי ובחר לעסוק רק בסדר היום המדיני. מחנה השמאל לא למד שבקלפי אנשים מצביעים בעד או נגד ערבים.

    אהבתי

  3. נדמה לי שבסקרים הציבור מבטא בוז ואכזבה מביבי כבר שנים (לרוב יותר מחצי מהעם נגדו). וגם בבחירות, המפלגה שלו היא לעיתים המפלגה הגדולה ביותר, אבל פחות מרבע מהציבור מצביע לה. למעשה, אם תסתכל בגרף המנדטים של הליכוד בויקיפדיה, תמצא שחמש מערכות הבחירות בהן עמד ביבי בראש הליכוד הן חמש מערכות הבחירות בהן קיבל הליכוד את מספר המנדטים הנמוך ביותר מכלל מערכות הבחירות שלו. יש לשער שרבים מצביעים לליכוד למרות שביבי הוא מנהיגו ולא בזכות מנהיגותו.

    כמו ברבים מהטורים שלך (ומפרשנויות דומות בתקשורת בהן מדברות על ביבי כמצליחן) אתה מתעלם מעובדה חשובה אחת: רוב הציבור ימני. רבים בציבור לא מאמינים שאפשר לתת אמון בערבים וחושבים שהליכוד מייצג את אי-האמון הזה בדרך הטובה ביותר. המפלגות הימניות האחרות מגזריות מדי מכדי להפוך לגדולות מהליכוד. לכן, כל מה שביבי צריך כדי להמשיך להיות ראש הממשלה זה לנצח במאבקים במרכז הליכוד. שם, הן בשל תחרות מעטה, והן משום שציבור העסקנים לא מתרגש מפגמי אתיקה ומוסר, לביבי לא מאוד קשה לנצח ולהמשיך לשרוד. לכן, יש להניח שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה שלנו עד שימאס לו, או עד שסנקציות בינלאומיות יהפכו אותנו לדרא"פ שנייה.

    אהבתי

      • לא גזירת אלוה, אבל הרי לא טענת במאמר טיעונים שאמורים להזיז את הקוראים שמאלה. טענת במאמר שהציבור אינו מחליף את נתניהו מתוך ויתור בנוסח "כולם מושחתים".

        לטענתי, הציבור לא מחליף את נתניהו כי הציבור לא חבר מרכז הליכוד. הציבור קובע שראש הממשלה יהיה ראש הליכוד (בכך שהוא מצביע לליכוד, הבית היהודי ועוד כמה מפלגות עם נטיות ימניות). זאת מסיבות אידיאולוגיות ולא פרסונליות. חברי מרכז הליכוד קובעים מי יהיה ראש הממשלה.

        אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s