קיטש ומוות

קמפיין הבחירות של נתניהו עלה על סרטון. מושיק גלאמין ושרה נתניהו יצאו לסיור בבית ראש הממשלה ומה שהתגלה בו הוא עליבות גדולה והזנחה. אשת ראש הממשלה החביבה חושקת שיניים בגבורה בדירה העלובה שהוקצתה לה, ובעודה מוציאה 158000 ₪ לשנה על ארוחות מוזמנות וכ122000 ₪ על ניקיון בית סוף השבוע בקיסריה, היא מתקשה למצוא את המרץ ואת המימון לתיקון הפורמייקה במטבח ולהחלפת השטיח בסלון. שרה נתניהו מעבירה אצבע על מנורת השולחן ומכריזה בעצב: אבק. העזרה בבית ראש הממשלה לא משהו. וזה לא שאשת ראש הממשלה לא מנסה להילחם–ויעידו מאבקיה הרבים באנשי משק הבית שלה, שלא מעטים מהם הגיעו לבית המשפט– אבל בסופו של דבר הרימה ידיים. זה מה יש. הטיח מתקלף? חורקים שיניים ושותקים; הדלתות חורקות? לא שולפים מהכיס 35 ₪ לספריי ומשמנים את הצירים. בנימין ושרה נתניהו חורקים שיניים בשקט. אנשים כמוהם לא היו דורשים תא שינה בעלות של 500000 ₪ במטוס אל על או כמעט 100000 ₪ לשנה על איפור ותספורת לראש הממשלה או השד יודע מה עוד. זה לא עניין של כסף אגב–יש תקציב של מאות אלפי שקלים לתחזוקת בית ראש הממשלה–זה אפילו לא עניין של סדרי עדיפויות; זה אופי. הסתפקות במעט, שמירה קנאית על הקופה הציבורית–אלה מילים שכאשר אתה שומע אותן, מיד צץ ועולה ברוחך הזוג נתניהו.

אבל היה בסרטון רגע מעורר מחשבה. אשת ראש הממשלה ציינה כי באחד מביקורי האח"מים  ברחוב בלפור, ביקש נתניהו מאיש ביטחון לעמוד על החור בשטיח, כדי להסתיר אותו. ברגע אחד התכנסו כל המטאפורות הישראליות: השטיח שמכסה את המרצפות העקומות, החורים במציאות שבמקום לתקן אותם מסתירים, ההיעדר המוחלט של סדרי עדיפויות (קצת פחות גלידה פיסטוק וקצת פחות איפור היו יכולים לממן בקלות שיפוץ דרמטי של המטבח ברחוב בלפור) ומעל לכל אלה—הביטחון, שיכול לכסות כל חור, לפחות עד שהאורחים ילכו. כי מהו כל הקמפיין של נתניהו אם לא תמהיל של קיטש ומוות? אין בקמפיין של נתניהו שום דיון אמתי בבעיות חברה וכלכלה ומדיניות. הכול אישי, קורבני, מדבר אל הרגש ולא אל התבונה. ראש הממשלה הוא קורבן לשנאה עיוורת ולא רציונאלית, שהרי כל ביקורת על נתניהו (הציונות זה אני) היא ביטוי לשנאה ולאנטי-ציונות. אל מול כוחות הכאוס של הביקורת מעמיד נתניהו את הסדר הטוב—את המשפחה הבורגנית, המושלמת, הנרדפת על לא עוול בכפה. בראש המשפחה עומדים האם, אשר על הבית, והאב הממהר "לעבודה", לענייני המדינה, שהשתיקה יפה להם. כי מעבר לסדר המופלא השורר בבית ראש הממשלה, מצוי "האיום הקיומי", האיום, שזהותו משתנה, אבל הוא תמיד שם, כמו ביבי נתניהו. "האיום" הוא ההצדקה לאינפנטיליזציה של האזרחים-הילדים. לא להפריע בבקשה. אבא עסוק למעננו במלאכת הביטחון הקדושה והסודית. עניין של חיים ומוות. שששש. אמנם כאשר יוצאים האיומים מן הכוח אל הפועל, מתברר לא פעם שאין לנתניהו שום פתרון ייחודי וכי הוא מדשדש, מבולבל ומהוסס, בבוץ שיצרה האין-מדיניות שלו; אבל הקמפיין אינו עוסק במציאות. הוא עוסק בתקווה, בתקווה שאיזו מחווה גדולה (נאום למשל) של אבא, תחלץ אותנו מכל הצרות. נתניהו מתפקד, מאז נבחר לראשונה, כשטיח שתחתיו נערמת המציאות—מוזנחת ועלובה כמו בית רה"מ. כשהשטיח מלא כל כך בחורים לא כדאי להעמיד עליו מאבטח. צריך להחליף אותו.

התפרסם בידיעות אחרונות 18.2.15