ובזמן שצפיתם בשרה, צעדנו עוד צעד קטן קדימה

בזמן שהתקשורת מקדישה את זמנה לפוטושופ של שרה, קורים דברים בשטח. ככה זה: השיירה המקבעת את עתידנו ממשיכה לעבור. בדרך כלל אף אחד אפילו לא נובח. בימי ממשלת נתניהו השלישית, עם לפיד כאיש היושב לכאורה על השאלטר, עם אורי אריאל כשר השיכון ועם ניסן סלומינסקי כיו"ר ועדת הכספים, הייתה עלייה של 40% בהתחלות בניה בשטחים. רבות מהן (אולי הרוב) מחוץ לגושי ההתנחלויות, חלקן בהתנחלויות מבודדות שתפקידן העיקרי הוא למנוע כל אפשרות לרצף טריטוריאלי בשטחים המוקצים תיאורטית למדינה הפלסטינית (מדינה שראש הממשלה נתניהו תומך בה, בתיאוריה). אלה לא מילים; אלה מעשים. המעשים הללו, המעניינים הרבה פחות מן השאלה האם יש להרצוג קול מנהיגותי, קובעים את עתידנו. שיטת העוד דונם ועוד עז ששימשה בעבר להקמת מדינה, יעילה כתמיד. הפעם לא מדובר במדינה יהודית, אלא במדינה דו-לאומית ההולכת ומוקמת. ממשלות נתניהו (גם כאשר ישבו בהן אנשי מפלגת העבודה ויש עתיד) הן ממשלות פוסט-ציוניות המפרקות את הפרויקט הציוני של המדינה "היהודית דמוקרטית". אף אחד לא מכריז על זה (מכריזים את ההפך), אבל בשטח זה קורה: כל מי שיציץ במפת שטחי הגדה יבין שמדינת ישראל יצרה בהם, במכוון, רשת של יישובים שההיגיון היחיד שאפשר למצוא בהם הוא הפיכת ההפרדה בינינו לבין הפלסטינים מקשה לבלתי אפשרית. התכנית הזאת אינה מנוסחת במונחים משיחיים. היא מנוסחת במונחים המשמימים של תכניות מתאר ויחידות דיור ותשתיות. אבל מאחוריה לא עומד עוד הפרויקט הציוני, שרואה בטריטוריה כלי בשביל העיקר—יצירת מדינה שיש בה רוב יהודי מוצק המקיימת מוסדות דמוקרטיים. בתפיסת העולם של נתניהו ושותפיו ביו"ש, הטריטוריה באה תחילה, הרוב היהודי אחריה והדמוקרטיה אחרונה. זוהי משיחיות שהמירה את הלשון החגיגית של הרב קוק בלשון הביורוקרטית של מנהל מקרקעי ישראל. אבל היא מבוססת, כמו קודמתה המתלהמת, על צפיות להתערבות משמים. תחילה נשתלט על השטח, בשקט, תוך שימוש בשפה ביטחונית, אדמיניסטרטיבית, תוך מחאות בלתי פוסקות כנגד איזה אי צדק קמאי שנעשה ליהודים והמחייב תיקון טריטוריאלי. אחר כך נמצא את עצמנו בפועל במדינה דו לאומית. מבחינות מסוימות זה כבר קרה: ישראל שולטת בפועל בהמוני פלסטינים שאין להם לא זכויות לאומיות, לא זכויות אזרח ולא זכויות אדם. רק שבינתיים אנחנו משכנעים את עצמנו שזה הפיך. כשיתברר שהמצב בלתי הפיך, תקרוס הרשות הפלסטינית. כשתיעלם הרשות, יהיה קשה ללכת בלי (דמוקרטיה) ולהרגיש עם. מה יקרה כאשר נתבע להסביר מדוע אנחנו ממשיכים לשלול זכויות אזרח ממיעוט ענק? על פי התכנית, בשלב זה יקרה נס—למשל הגירה מסיבית של יהודים מארה"ב. ומה אם לא יקרה נס? אם לא יקרה נס, נוותר על החלק הפחות חשוב במשולש—הדמוקרטיה. ישראל תכריז על עצמה כאתנוקטטורה—מדינה שבה רק ליהודים יש זכויות אזרח. גם אחרי ההכרזה הזאת יתרחשו על פי התכנית ניסים: ראשית, הפלסטינים יבלעו גם את הצפרדע הזאת, ואם לא יבלעו מרצון יבלעו בכוח, כוחנו. שנית, מדינות המערב יבלעו אותה גם הן. במדינות הללו שזכויות האדם הן אבן הפינה של קיומן, יסכימו לראות במדינת המתנחלים שתקום חברה מכובדת במועדון הדמוקרטי ולקדם אתה אינטרסים משותפים. ואם לא יתחוללו הניסים האלה? או אז יישלף הנשק הסודי שלנו: זקיפות הקומה. אנחנו נלך אל התהום, אבל זקופי קומה. תודה לכם ראש הממשלה נתניהו ושר השיכון אריאל, אם לא על הניסים, על זקיפות הקומה.

התפרסם בידיעות אחרונות 25.2.15