בנימין (איום קיומי) נתניהו: ננאם בזמן ובמקום שנבחר

בתודעה הישראלית מתקיימת עדיין האמונה כאילו "העם" מפולג בין גוש ימין לגוש שמאל. אבל בישראל אין עוד חלוקה כזאת, בעיקר משום שהשמאל הציוני כמעט נעלם מן המפה הפוליטית. החלוקה המדויקת יותר היא בין ימין רדיקלי לבין ימין מתון. על אף הדימוי העצמי של פיצול ופילוג, ישראל היא חברה ששורר בה קונסנזוס רחב. רוב עצום בה סבור ששלום אינו עולה בקנה אחד עם ביטחון. מאז הצהיר על העיקרון הזה מנהיג מפלגת העבודה וראש הממשלה מטעמה, אהוד (אין פרטנר) ברק, הוא הפסיק להיות סלע מחלוקת והפך למשהו "מובן מאליו" ששוב אין צורך להוכיח אותו. השלום מסוכן לישראל. בישראל מאמינים בשלום אין-ברירה.

ביטחון מדינתי הוא שילוב של גורמים רבים: עצמה כלכלית ומדעית-טכנולוגית, לכידות פנימית המותנית בצמצום פערים, כוח צבאי ויכולת תמרון מדינית התלויה בקיומם של בעלי ברית מגוונים. בישראל המרנו את המורכבות בפשטנות—או או. ואם הברירה היא בין חיים (ביטחון) למוות (הסדר), בוחרים בחיים. כדי לתחזק את התפיסה הזאת, הדוחפת גם אנשים שאינם מאמינים אידיאולוגית בסיפוח ובקיפאון מדיני לתמוך בהם בפועל, המקבעת את השיח הביטחוני כשיח הפטריוטי-ריאלי היחיד, אנחנו נזקקים לאיום "קיומי" חדשות לבקרים. כמעט כל דבר יצלח לתפקיד–ממנהרות התקיפה של חמאס, שהפכו מבעיה טאקטית לאיום על עצם קיומה של מדינת ישראל, להתגרענות האיראנית. לעולם אין לקיים דיון ריאליסטי באיומים (הסצנריו הגרוע ביותר הוא היחיד שמותר להאמין בו) וכמובן אין לקיים שום דיון בסיכויים (מהלכים מדיניים ששכרם בצידם? אשליות). המולדת בסכנה.



האיום הקיומי הוא הפעמון הפבלובי שכל צלצול בו מגרה את בלוטות החרדה הישראליות ומאפשר תיקון של סטיות מדת הביטחון שלנו. מנפנפים באיום ומיד כל שיקול אחר נמחק. כל תפיסה אחרת של עצמה מדינית מוגדרת גם היא כסכנה קיומית. הכול נקראים אל הדגל—בראש וראשונה אנשי האופוזיציה. אלה עוטים על עצמם מעילי עור וממהרים להצהיר על תמיכתם במה-שזה-לא יהיה, כדי להבהיר שאינם משתפים פעולה עם הכוחות המאיימים על עצם קיומנו. זה לא אומר שכוחות האופוזיציה אינם מודעים לעובדה שהאיום הקיומי הוא עלה תאנה שמאחוריו מסתתרת תפיסת העולם המשיחית של סיפוח השטחים מסיבות אידיאולוגיות-חברתיות (תרומת ההתנחלויות לביטחון היא אפסית). זה לא אומר שהם לא מודעים לציניות של מהלכים כאילו-ביטחוניים כמו נאום נתניהו בפני הקונגרס בוושינגטון. הם מודעים, אבל במובן העמוק קצרה ידם מלהושיע. ראשית, גם הם שותפים לאשליה הרווחת שלאי-פתרון "הבעיה הפלסטינית" אין מחיר. הבעיה הזאת יכולה תמיד לחכות. בעודנו "חותרים לפתרון". שנית, הקונסנזוס הישראלי משתק אותם. בסקאלת הציבוריות הישראלית, מי שמשמיע את הקולות הביטחוניסטים התקיפים ביותר, יהיו הרי סכנות ומופרכים ככל שיהיו, הוא תמיד יותר פטריוט ממי שמדבר בשם המתינות, או מעז לחשוב על דיפלומטיה. דיפלומטיה בישראל היא תמיד מינכן (או אוסלו). מי שמאמין בה חשוד בהונאה-עצמית או בהונאת הציבור. גם עכשיו, כאשר נשמעת ביקורת על נאום נתניהו היא מושמעת לא בשם התבוננות מפוכחת על המהלכים האמריקניים מול איראן, אלא בשם איום קיומי אלטרנטיבי (קלקול היחסים עם ארה"ב).

בכל ההמולה התקשורתית אנו ממשיכים להתעלם מעניין מרכזי אחד: האיום הגדול ביותר שאנחנו ניצבים בפניו אינו על עצם קיומה של מדינת ישראל, אלא על אופייה כחברה פתוחה וצודקת. תפיסת הביטחון הפרנואידית שמקדמים מדינאים כמו נתניהו ובנט, אולי אינה שוכחת "את החיים עצמם", אבל החיים שהיא מכינה לנו נעשים נסבלים פחות ופחות.

התפרסם בידיעות אחרונות 4.3.15