הפרעת קשב

זוכרים את הסקנדל שהתעורר בישראל סביב יחידת השינה של הזוג נתניהו? בני הזוג נתניהו דרשו שתותקן עבורם יחידת שינה במטוס אל על בעלות של 500,000 ₪. לא זוכרים? זה קרה לפני פחות משנה. לך תזכור מה קרה לפני שנה (!). החברה הישראלית סובלת מהפרעת קשב. הרוחות מתלהטות במהירות, הטונים עולים. משבר קולוסאלי. חמש דקות אחרי הכול נגמר. איבדנו עניין. אני נזכר בפרשה העתיקה הזאת (כמעט שנה) אפרופו הנאום המונומנטאלי של נתניהו בפני בתי הקונגרס. הציפיות היו גדולות. נתניהו הציג את עצמו, כדרכו, כנביא הזעם הבודד המתמודד מול כוחות ענקיים. בארץ התחוללה סערה. כן צריך לנסוע, לא צריך לנסוע, יקלקל את היחסים עם ארה"ב, לא יקלקל. לכל המבקרים השיבו נתניהו ודובריו בקביעה שהנאום הוא בעל חשיבות גדולה כל כך, ששווה לשלם כל מחיר על מנת לשאת אותו. נאום הפלאים של נתניהו יעצור את תכנית הגרעין האיראנית בחריקת בלמים. אחר כך נתניהו נסע ונשא. מה אגיד לכם? היה בסדר. נתניהו הזכיר את המן הרשע (בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו), דרש פיקוח חמור יותר, הזכיר את הברית בינינו לארה"ב. כפיים. את המקומות שפינו המחרימים מבין חברי הקונגרס מילאו עוזריהם. אלי ויזל ישב ליד שרה. זהו פחות או יותר. אמות הסיפים לא נעו והמהלכים הגלובליים של ארה"ב (הראויים לבחינה רצינית יותר מן השאלה האם המרחק בין הסף הגרעיני להתחמשות יהיה שנה או שנה וחצי) יימשכו. עוד נאום—לא שונה בהרבה מאלף נאומים דוגמתו שנשא ראש הממשלה במקומות שונים. הפער בין ההבטחה הגדולה למציאות נשכח מיד. מה זה אומר על יכולתו של נתניהו להעריך סיכויים וסיכונים, לאמוד נכון את המציאות ואת תפקידו בה, לומר אמת לאזרחיו, להבחין בין רעש וצלצולים לעובדות? לא יודעים. איבדנו עניין.  התגובה המעניינת ביותר באה מארה"ב. שם פשפשו בהתבטאויותיו של נתניהו בעבר, למשל בקביעה הנחרצת שלעיראק יש נשק להשמדה המונית ובתחזית שהפלת משטרו תביא לנפילת איראן ולהתפשטות המתינות באזור, השוו לעובדות והסיקו את המסקנה המתבקשת: זעם או לא זעם, נתניהו נביא קטן מאד. נתניהו אמר? אז אמר.

הזיכרון הלאומי הקצר שלנו הוא חלק מתופעה עמוקה יותר—של הפרטת הפוליטי בדיון הציבורי בישראל. רק מעטים דנו באלטרנטיבה שהציע נתניהו לתכנית האמריקנית (אם הייתה בכלל אלטרנטיבה ממשית כזאת בדבריו). רוב הדיון הוקצה לשאלה האם נתניהו עשה רושם או לא. השאלה הזאת הפכה לעיקר במערכת הבחירות הנוכחית, המתאפיינת בחוסר עניין בשאלות הקיומיות העומדות בפנינו ובדגש, תקשורתי לכל הפחות, על השאלה אם נמאס מנתניהו ומשרה או לא, ואם יאיר גרבוז—העניין הלוהט הנוכחי–הוא אשכנזי מתנשא או סתם מתנשא. בתוך ההמולה של ספינים וסרטונים ודחקות ופליטות פה, השאלות המהותיות נדחקות לשוליים. הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה של זהויות ושל דימויים טלוויזיוניים. השאלה היחידה היא האם אנחנו מסוגלים להזדהות עם דימוי זהותי כזה או אחר (אריה מכלוף דרעי כמזרחי מיוסר, בנט כדוס מגניב, בוז'י כאנטיתזה לביבי).

אבל אחרי שנבחר עם מי הכי קל לנו להזדהות, תישארנה השאלות המודרות, שאלות שספק אם הקונסטלציה הפוליטית הצפויה (מימין ומשמאל) תאפשר לתת להן מענה: איך עוצרים את הגלישה למדינה דו לאומית? איך מבטיחים צדק חלוקתי? איך עוצרים את הדרת המיעוט הערבי בישראל? כי המציאות, בישראל כמו בעיראק, לא שוכחת אותנו גם אם אנחנו להוטים לשכוח אותה.

התפרסם בידיעות אחרונות 11.3.15

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s