לא רוצים פתרון? לא צריך

אז אובמה נזף בנתניהו—על יחסו לערביי ישראל, על השקרים בענייני פתרון שתי המדינות.  הממשל הבהיר שלא יטיל וטו והדליף את עניין על הריגול אחרי שיחות הגרעין עם איראן. לאובמה יש בטן מלאה על נתניהו. בקרב זקני השמאל ממה מחדש התקווה בת שנות חמישים שהדוד האחראי מאמריקה יעשה סוף סוף את העבודה: ינזוף באדוני הסיפוח ויכפה הסדר שיסיים את הכיבוש. התקווה הזאת, דומה, היא תקוות שווא.

כי החלק המדהים בסיפור הזה אינו שאובמה מבהיר לאיש מבלפור שהוא אינו רואה בו חבר ושאפילו אופטימיסט גמור (ואובמה אינו כזה) מבין שאם זה נראה כמו, מרגיש כמו ומריח כמו, אז הדבר הזה שיורד לו על הראש כנראה אינו גשם, אלא הסובלנות המופלאה שמגלים כל מנהיגי המערב (ואובמה בכלל זה) זה עשורים כלפי עזות המצח  של ישראל. לכאורה אירופה וארה"ב מתנגדות למדיניות הפלסטינית של ישראל ובעיקר למדיניות ההתנחלות שלה. אין אף מדינה במערב המקבלת את הלגיטימיות של ההתנחלויות וכולן רואות בהן מכשול של ממש לשלום. ואולם מעבר לתשלום מס שפתיים (שמעורר כעס גדול בישראל ומחזק את תחושת המצור הדמיונית של הימין) תמכו האליטות במערב, למעשה אם לא להלכה, בכיבוש ונמנעו מהטלת כל סנקציה משמעותית על ישראל, על אף שברור שישראל, התלויה במערב לחלוטין לשגשוגה, רגישה ביותר לסנקציות מדיניות וכלכליות. ההזהרות הקבועות של אנשי השמאל כי אם יחצו ממשלות הימין איזה קו אדום יהפכו המילים למעשים התבדו שוב ושוב. ממשלות ישראל הרחיבו את ההתנחלויות, הבטיחו, והפרו את הבטחתן, לפנות מאחזים לא חוקיים, הפרו, על אף שהבטיחו לא להפר, זכויות אדם בסיסיות של הפלסטינים, יצאו שוב ושוב ל"מבצעים" שגררו מבול של מילים וזרזיף קל של מעשים.

לא פשוט להסביר את היחס המועדף הזה כלפי ישראל, בעיקר קשה להסביר אותו במדינה הבטוחה "שהעולם כולו נגדה" ושהפכה את זקיפות הקומה לערך לאומי. ייתכן שזה קשור לשואה ולהפיכתה, דווקא בשנות השמונים והתשעים, מזיכרון יהודי לסמל כלל-מערבי. אין ספק שזה קשור לתהליכי ההקצנה בעולם המוסלמי שהפכו את הפלסטינים מקורבנות הקולוניאליזם המערבי לחלק מן התכנית של האסלאם הרדיקלי להניף את דגליו לא רק באל קודס אלא גם בפריז, בבריסל ובלונדון. תהליכים שונים שיחקו "לטובתה" של ישראל ואפשרו לה לעשות כרצונה בשטחים שכבשה. תהיינה הסיבות המדויקות אשר תהיינה, ברור שאף מדינה במערב לא העמידה את פתרון הבעיה הפלסטינית במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה. לו היו לאיחוד האירופי או לארה"ב עניין אמתי בעצירת ההתנחלויות, למשל, כבר הייתם מרגישים. אתם לא מרגישים, משום שבמערב סבורים  שהפלסטינים הם בסופו של דבר הבעיה שלנו. אם ציפיתם שמישהו בעולם יפתור אותה בשבילנו, תשכחו מזה.

זה לא אומר שאין בעיה. יש והיא אכן הבעיה שלנו (ושל הפלסטינים כמובן). א. המשך ההתנחלות מקטין בהדרגה את הסיכוי לשמירה על ייחודה של ישראל כמדינת היהודים. ישראל שולטת בדור רביעי של נתינים חסרי זכויות אזרח. בשלב כזה או אחר (בשנים הקרובות? בעשור הבא?). נדרש להגדיר את אוי המדינה: או מדינה דו לאומית או מדינת אפרטהייד. ב. הפער בין האליטות הפוליטיות במערב (שלא אכפת להן מה אנחנו עושים עם הפלסטינים) לבין ציבור הבוחרים שלהן (שמתקשה יותר ויותר לראות בנו מדינה דמוקרטית ונאורה) יהפוך בהדרגה לכוח פוליטי. לאליטות במערב לא אכפת מן הפלסטינים, אכפת להן מן הבוחרים שלהן. ולבוחרים שלהן נמאס מאתנו. זה לא שהם אוהבים ערבים (הם לא), אבל פחות ופחות הם אוהבים אותנו. אנחנו פשוט לא מתאימים למועדון המדינות הפוסט-קולוניאליות שהדבק העיקרי המדביק אותן הוא האמונה בזכויות אדם. ככל שעובר הזמן תחושת הרתיעה גוברת. אם נמשיך במדיניות הסירוב הנוכחית, ישאפו הנבחרים לספק לבוחריהם מחוות מוסריות שיביאו להם מנדטים. זה יקרה כי זה זול מבחינת האינטרסים האמתיים (בעולם שאחרי המלחמה הקרה לא לגמרי ברור איזה אינטרס חיוני של המערב אנחנו משרתים) וכי זה יכול להיות פופולארי. להזכירכם, זה מה שקרה לדרום אפריקה. משטר האפרטהייד לא היה המשטר הגרוע ביותר ביבשת, אפילו מבחינת היחס לרווחתם של תושבי המדינה. אפשר לטעון שהיה משהו צבוע בהתנערות הרחבה מדרום אפריקה על ידי המערב. אבל הצביעות, כידוע, היא חלק מן המשחק הפוליטי. לפעמים היא משחקת לטובתנו ולפעמים לרעתנו.

נתניהו כנראה צודק אפוא: אף אחד לא יכפה עלינו פתרון. אבל יום אחד נמצא את עצמנו מחוץ למועדון. החברה הישראלית, שהתרגלה לחיות בלי (זכויות שוות לכל) ולהרגיש עם, עלולה להרגיש פתאום איך זה להיות "עולם שלישי". אם לשפוט על פי המצב בעולם השלישי כיום, לא משהו.

התפרסם (בשנויים) בידיעות אחרונות 25.3.15