ההנחה שאינספור גופי המורשת היהודית משווקים לנו על חשבונם ועל חשבון משלם המיסים היא שהיהדות האמתית (שלהם, לא שלכם, אוכלי טריפות ונבלות שכמותכם) מלאה באוצרות מופלאים של חכמה ופתיחות. אם רק תבואו לעשות שבת בהתנחלות תגלו את קיומם. ברגעים אלה שניתן לקרוא להם רגעי הפוסט-סדר, אני מציע לכם לבחון פינה אחת בחדר האוצרות—ההגדה של פסח. הערב ישבו רבים מאתנו ובין כוס היין הראשונה לסעודה עלעלו בפעם המי-יודע-כמה בטקסט המקודש שבחרו חכמינו בשביל הטקס החשוב ביותר שנערך בחיק המשפחה היהודית. ערב אחד בשנה עוברת ההתרחשות מבית המדרש, שאין בו כניסה לנשים, ומבית הכנסת, שבו הן נשלחות לעזרתן, אל הבית שבו הכול ישובים בצוותא וקוראים יחד טקסט. הייתם מצפים אולי שהטקסט הזה יהיה מלאכת מחשבת פסיכולוגית—חוויה משותפת שתאחד את המשפחה ותיחרט בזיכרון. בסך הכול זה לא היה אמור להיות קשה במיוחד. המצווה הרי היא להרבות לספר ביציאת מצרים, ויציאת מצרים, כפי שהיא מסופרת במקרא, היא אירוע דרמטי ומרגש, מלא בסכנות נוראות ובהצלות של הרגע האחרון. יש בו טובים ורעים ונקמה ותחרויות כשפים והסתבכויות עם הבוס והתגלויות אלוהיות. מכל אלה לא נותר בהגדה כמעט דבר. כן כן, עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. אבל מה ואיך? הנרטיב בהגדה שבור וקטוע. החלקים הטובים ביותר של הסיפור נעלמו. נעלמו תיאור המאבק הדרמטי בין משה ואהרון לבין פרעה וחרטומיו, התיאור החי של מכות מצרים, הדרמה המרגשת של חציית ים סוף, מתן תורה, מעשה העגל. מה נותר מלבד שירי ההלל האינסופיים לקב"ה? ובכן, הרגעים הדרמטיים והמכוננים שבה מתווכחים רבי יוסי ורבי אליעזר ורבי עקיבא כמה שווה כל מכה שהיכה הקב"ה את המצרים. קודם כבר דנו חכמים בשאלה אם צריך לספר ביציאת מצרים רק בימים או גם בלילות. וישנם גם רגעי השיא של ההגדה: מה נשתנה (מתי לאחרונה הקשבתם למילים של המזמור הזה?) וארבעת הבנים (כנ"ל) והסימנים של רבי יהודה (דצ"כ עד"ש, באח"ב), ושפוך חמתך על הגויים הפופולארי וכמובן שני הלהיטים שהתווספו להגדה במאוחר—אחד מי יודע? וחד גדיא. אלוהים אדירים, אתה שואל את עצמך, מה עבר להם בראש, לחכמינו? לאן נעלמו המתח והדרמה ואפילו המסרים התרבותיים? מה בתמהיל הדלוח והמשמים הזה אמור למלא את האירוע המשפחתי החשוב ביותר בשנה?
התשובה, גבירותיי ורבותיי, היא שהיהדות היא לא כיף. לא באתם לבלות. היהדות היא עבודה קשה ומי שקובע על מה ועל מי עובדים הם "החכמים". זה לא שאין בהגדה של פסח מסרים (כולם שונאים אותנו והקב"ה מצילנו, לפעמים, מידם; הקב"ה הוא הכי אחי, פעם היינו עבדים לפרעה במצרים והיום אנחנו אוכלים קניידלך), אבל המסר הסמוי, "כמה שנאמר", הוא שאפילו האירוע המשפחתי הזה הוא בעיקרו תרגיל של חכמים ושהוויכוחים המייגעים שלהם על פסוקים והלכות, חשובים יותר לא רק מצרכיה החברתיים והרגשיים של הקהילה, אלא אפילו מסיפור יציאת מצרים. כשאתם מפקידים את גורלכם בידי אדוני המצוות, אל תצפו שמישהו יתחשב בצרכיכם. חשוב מה חושבים רבי יוסי ורבי עקיבא ורבי אליעזר בן עזריה המודרנים.
ומה נשאר לנו אפוא? או נשאר לא מעט. חרוסת מישהו?
הבלוג של אביעד קליינברג 
בטח ישבת לבד בחדר העבודה בלי משפחה מורחבת ובלי הגדה . לא היית בפקקים ולא התנשקת עם קרובים רחוקים.
עם הלפטופ הלוחש עוד עגל של המאה העשרים ואחת. גם לזה ילעגו בעוד מאה שנה לא יותר
אהבתיאהבתי
כן, מדובר בעסק דתי ולא ספרותי, אז לאתאיסט שאין לו ענין בדת זה צפוי להיות משעמם.
אבל כל הענין הוא לנסות לצאת קצת מזווית הראיה הצרה שלך ולנסות גם לראות קצת את הדברים בעיניים של כל אלו שמוצאים משמעות בשירי הלל לאל. אתה לא חושב?
אהבתיאהבתי
אני מומחה לדת ואתה מדבר אלי כמו מלמד דרדקים. זה פתטי.
אהבתיאהבתי
בוא נסכם שעצבנתי אותך ועכשיו נדבר? (דיבור יכול לכלול התייחסות עניינית למה שכתבתי ואפילו איזה טיעון רציונלי כלשהוא, ברוח הנאורות וההומניזם)
אהבתיאהבתי
בוא נסכם שהחיים קצרים. חג שמח.
אהבתיאהבתי
נראה לי שלמי שהולך לבית הכנסת ומקשיב לקריאת התורה, ובכל שנה נתקל בסיפור יציאת מצרים, ההגדה היא מעין תזכורת למה שהוא מכיר. מי שאינו בקשר קבוע עם הטקסט התנ"כי הולך לאיבוד. אבל הבורות אצלנו היא לא רק בכל הקשור לתרבותנו הקדומה, אלא גם לזו היותר חדשה, למשל מה שאירע כאן (ובעולם מסביבנו) ב-67 השנים האחרונות. ולאט לאט אנחנו הופכים לדמויות קרטון שהמטען שהן נושאו הוא אפילו דק מקרטון. אז מה שנשאר, אולי, הוא ניסיון נואש לבלות (ובדרך כלל גם זה לא ממש מצליח).
אהבתיאהבתי
הטקס יותר גרוע ממשמים. הוא מגוחך. חלקים גדולים ממנו הם מחוסרי משמעות. למשל עיין בתשובה לבן החכם. מה זה בדיוק מסביר? קשה לי להאמין שגם לאדם הדתי הטקס הוא בעל משמעות כלשהי. אם כי בעצם האדם הדתי לא דורש משמעות. עיין בכל התפילות בלטינית אצל הקתולים, שהם מתעקשים על שימורן בלי להבין מילה.
אהבתיאהבתי
חושבת כמוך. אבל בכל זאת יש משהו משעשע בעצם הפילפול והדיעות השונות. והפסיכלוגית שבינינו אמרה לילדים שבכל אחד מאיתנו חבויים ארבעת הבנים כמטפורה והכוונה גם לבנות . ואחרי המה נשתנה והחרוסת שרנו ניצנים נראו בארץ והתפלפלנו של מי הדגים טעימים יותר שלא לדבר על הקינוח ולא הזכרנו את ביבי לשם שינוי והחרוסת היתה טעימה ללא שום קונוטציה לטיט ולבנים, אביב הגיע!
אהבתיאהבתי
מחקרים היסטוריים מוכיחים שלא הייתה כלל יציאת מצרים והכל אגדה אחת גדולה. התורה וכל סיפורי האגדות למיניהם צריכים לעבור עדכון
אהבתיאהבתי
אני מתפלא עליך, פרופ' קליינברג. כמי שבחר להתמחות בחקר הדת, אתה ודאי לא מזלזל בטקסטים ובמחבריהם. לשים בהגדה את סיפור יציאת מצרים כפי שהוא, מתוך הסיפור המקראי, זה ה-obvious. וכידוע, היהדות אינה מבוססת על המקרא אלא על הפרשנות של המקרא. בין המצוות המרכזיות של ליל הסדר נמצאת "לספר ביציאת מצרים" וכן "והגדת לבנך". אין מטרת הערב לקרוא את ההגדה כמו מנטרה משעממת אלא להשתמש באוסף הטריגרים שיש בה, גם המכעיסים, המעצבנים, הסתומים והלא ברורים, כדי ליצור בכל סדר ובכל שנה, שיח ודיון חדש, שאינו דומה לזה של שנה שעברה.
מועדים לשמחה.
אהבתיאהבתי
זה לא עובד
אהבתיאהבתי
אם עוד לא ראית, נראה לי שתאהב את זה: http://thedailyshow.cc.com/videos/mku27v/faith-off—easter-vs–passover?xrs=share_fbshare
איך אומרים? כיוונת לדעת גדולים!
אהבתיאהבתי
מעניין. גם אני חשבתי כך. אבל היות ובביה"ס כמו גם בתורה, כתוב הסיפור בהרחבה, עצם החיבור של ההגדה עצמה לא ממש מפריע. אבל כן – הייתי מוסיפה את החלקים החסרים, עליהם המלצת, ומסירה כמה שטויות שכתובים שם, שממש טפשיים.
אהבתיאהבתי