ב2002 הכריז נתניהו בדיון בקונגרס האמריקני כי "אין כל ספק" שלעיראק יש נשק להשמדה המונית וכי הדרך לפתור את האיום העיראקי היא הפלת משטרו של סדאם חוסיין. להפלת המשטר הזה, ניבא נתניהו, תהיינה משמעויות אזוריות חיוביות עצומות: האומות באזור יקומו על שליטיהן העריצים והמשטר באיראן יתערער או יקרוס. מה שקרה בפועל היה שונה כידוע. לעיראק לא היה נשק להשמדה המונית, והפלישה האמריקנית המוצלחת לא החליפה את המשטר הרודני של סדאם חוסיין במשטר פרו מערבי יציב. עיראק התפרקה והתפרקותה רק חיזקה את איראן, שהפכה, תודות לממשל בוש, לכוח החשוב ביותר באזור. המלחמה בעיראק גם לא הביאה לעליית משטרים ליברלים באזור, אלא לצמיחת דאעש וכוחות אסלאמיים קיצונים אחרים. היא עלתה סכומי כסף אדירים שדלדלו את משאביה של ארה"ב וערערו את מעמדה בעולם. חשוב לזכור את התחזיות האלה של נתניהו כאשר אנחנו מנסים להבין את המדיניות האמריקנית של אובמה במזרח התיכון, מדיניות שראש הממשלה נתניהו מציג חזור והצג כביטוי לחולשה, מורך לב והיעדר חזון מדיני. זה לא שההתפתחויות בעקבות הפלת משטר חוסיין היו בלתי נמנעות. מדיניות אמריקנית אחרת יכלה אולי לשמור על אחדותה של עיראק ולמנוע חלק מן התוצאות השליליות שהיו לפלישה. אבל פתרונות פוליטיים תמיד מסובכים יותר מהפעלת כוח צבאי וניצחון בקרב אינו מבטיח ניצחון במלחמה. משטר בוש, שנתניהו היה תומך נלהב שלו, התעסק בפירוק. מה עושים עם החלקים המפורקים? בעיה. אפשר לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים, אבל ספק אם זה יפתור את הבעיה. התקפה כזאת תרוויח זמן. כמה זמן? לא ברור. אפשר תיאורטית לכבוש את איראן, אבל ברור למדי שלארה"ב אין המשאבים או הרצון לעוד מלחמה ארוכה במזה"ת שתעלה בדמים ובדם ותוצאותיה מי ישורן. איראן' להזכירכם, היא אגוז קשה בהרבה לפיצוח מעיראק נטולת חיל האוויר שארה"ב הביסה ב2003.
מצד שני, התברר שדווקא כוח רך עובד. משטר הסנקציות האמריקני הביא להפלת משטרו של אחמדינג'אד ולעליית משטר פרגמטי בהרבה באיראן. על אף שאיראן ממשיכה להשמיע את החרפות הישנות כנגד השטנים, הגדול והקטן, בפועל היא עושה את מה שטענה כי לא תעשה—היא מנהלת משא ומתן על הקפאת התכנית הגרעינית שלה ומשתפת פעולה בשתיקה עם המאמץ האמריקני לרסן את הכוחות הסוניים הרדיקלים באזור. זה לא אומר שאיראן הפכה למדינה פרו מערבית; זה אפילו לא אומר שאיראן ויתרה על חלומותיה הגרעיניים. היא וודאי לא ויתרה על יומרתה למעמד של מעצמה אזורית. זה אומר שאיראן הפכה ממדינה לעומתית שפועלת מחוץ למערכת לחלק ממערכת ההסדרים הבינלאומיים. איראן לא נכנסה למערכת הזאת מעמדה של כוח, אלא מעמדה של חולשה, חולשה הנובעת במידה רבה מן הירידה העולמית במחירי הנפט, שהיא תוצר של מדיניות האנרגיה של ארה"ב. מבחינה אידיאולוגית מתאים יותר לאיראן להוקיע את המערב השנוא מאשר לשתף אתו פעולה, אבל למציאות יש כללים משלה. ואיראן אינה צפון קוריאה שכל הסנקציות שבעולם לא מנעו ממנה להגיע ליכולת גרעינית. הפרגמטיזם של איראן שכנע את ארה"ב שאיראן אינה "מדינה משוגעת" כמו החליפות האסלאמית, וגם אינה התגשמות מחדש של גרמניה הנאצית. היא מדינה רציונאלית. עם מדינות ראציונליות אפשר לייצר מערכת סבירה של בלמים ואיזונים. זה לא אומר שההסכם חף מבעיות. יש בהחלט מקום לקרוא להידוקו. אבל ההסכם הזה אינו הסכם כניעה ואינו מופרך. הוא בוודאי מופרך פחות ממלחמה באיראן. את שיטת הזבנג וגמרנו של ביבי ניסינו. שווה לנסות משהו אחר.
התפרסם בידיעות אחרונות 15.4.15
הטענה "איראן היא חלק מהסדרים בינלאומיים" ראויה להתבוננות נוספת. היא אכן חלק מההסדר הבינלאומי מעצם קיומו של המו"מ. אולם, השאלה היא האם זוהי טקטיקה או אסטרטגיה מבחינתה. כלומר, האם זהו שלב בדרך להשגת המטרות שלהן האנטי מערביות – והם ישחקו את המשחק כל עוד הוא משרת אותם ויסייע להם לייצב את המצב הכלכלי הפנימי. מנגד, ייתכן, והם מעוניינים להיות חלק מהסדרים בינלאומיים -הלכה למעשה אך לא במוצהר. הדבר דומה למפלגות פאשיסטיות שמשחקות את המשחק הדמוקרטי רק על מנת לעלות לשלטון ואז להחליף את השיטה.
אהבתיאהבתי
האפשרות שהצד האחר מבלף תמיד קיימת. אני מזכיר לך את אמרתו היפה של קרומוול: "שימו את מבטחכם באל ושמרו על אבק השריפה יבש." זה נכון לא רק לגבי היחס לאל: "כבדהו וחשדהו" אמרו חז"ל.
אהבתיאהבתי
תודה. בסוף איראן היא מדינה גדולה. אבל גם הייתה מוקפת אויב. אמרקאים בעיראק באפגניסטן ועם השפעה מתחזקת במפרץ ובקווקז. כל זה עם מוניטין של מעצמה אלימה שלא מהססת לפלוש בכדי להבטיח את זרימת החמצן השחור. שני דברים נוספים שינו את התמונה האסטרטגית ואיפשרו פשרה. יציאת הכוחות האמריקאים מעירק והפחתת התלות האמריקאית בנפט עקב תגליות הגז בארהב גופא.
אהבתיאהבתי