מדינת ישראל הוקמה משום שראשיה ידעו לנצל חלון הזדמנויות. לאחר מלחמת העולם השנייה היה רגע שבו הגוש המזרחי ראה בהכרה בישראל הזדמנות לנגח את אחת משתי המעצמות המערביות, בריטניה. ברה"מ בקשה לזרז את תהליך פירוק האימפריה הבריטית, ששלטה באזורים שהיה לברה"מ עניין בהם. זה היה טוב ליהודים. ברה"מ וגרורותיה הצביעו בעד הקמת המדינה בכ"ט בנובמבר. חשוב מזה, ברה"מ אישרה את עסקת הנשק הצ'כית, שבה הועבר למדינה החדשה ציוד צבאי חיוני, נשק שהמערב סירב אז לספק לה.
זמן קצר לאחר ההתחממות הסובייטית באה התקררות. ישראל אולי נשלטה על ידי מפלגת פועלים, אבל היא התמקמה ללא היסוס בגוש המערבי והגוש המזרחי העביר את תמיכתו למדינות ערב. ברה"מ הייתהה לספקית הנשק העיקרית של כמה מאויבותינו הגדולות, ובעיקר מצרים. אלא שבשלב זה הייתה ישראל לעובדה קיימת. השאר היסטוריה.
מדינת ישראל מצויה היום בפני חלון פתוח. ההתקפה של האסלאם הרדיקלי, שיעי וסוני כאחד, על המדינות הערביות הפרו-מערביות באזור יצרה מפת אינטרסים חדשה במזרח התיכון. מדינות כמו מצרים, ערב הסעודית, ירדן וחלק ממדינות המפרץ רואות באסלאמיסטים ולא בישראל את האיום הגדול ביותר על משטריהן. בצדק הן רואות בחמאס של עזה מובלעת אסלאמיסטית מסוכנת ומתייחסות אליו בהתאם (שימו לב לעוינות המופגנת של מצרים כלפי ממשלת החמאס בעזה במהלך מבצע צוק איתן ולאחריו). אשר לרשות הפלסטינית, היא אינה נהנית עוד מתמיכה גורפת של כוחות רדיקליים. אם בעבר הייתה התמיכה בעניין הפלסטיני דרך טובה להסיט את תשומת הלב מבעיות פנימיות במדינות הערביות ולזכות בנקודות בעולם, זה אינו המצב כיום. ישראל היא כיום בעלת ברית "טבעית" של המשטרים הפרו-מערביים באזור. אין להם אינטרס לערער את יציבותה או לאיים על קיומה. ההפך הוא הנכון.
זה לא אומר שמדינות ערב "המתונות" יכולות לוותר על פתרון הבעיה הפלסטינית. הכרה רשמית בסיפוח השטחים ובמפעל ההתנחלות תעורר תגובה מסוכנת בדעת הקהל שהיא מטבעה הרבה פחות "ריאל-פוליטית" מן ההנהגה. כדי להפוך את ישראל לבעלת ברית רשמית, לחלק ממערך אסטרטגי אזורי, צריך להגיע לפתרון מוסכם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה כן אומר שהמחיר שתידרש ישראל לשלם בתמורה לפתרון הוא כיום נמוך בצורה יוצאת דופן. בעלות הברית הפוטנציאליות שלה תהיינה מוכנות הרבה יותר מבעבר להפעיל מנופי לחץ משמעותיים על הפלסטינים להתפשר. הן תהיינה מוכנות לסייע בצורות שונות במתן מענה לצרכי הביטחון הלגיטימיים של ישראל. השתלטות אסלאמיסטית על פלסטין רעה להן כשם שהיא רעה לנו. זהו חלון ההזדמנויות.
לישראל אמור להיות אינטרס להגיע לפתרון. אי עשייה—וזאת הייתה המדיניות הישראלית בפועל מאז אוסלו—תהפוך את המדינה הדו-לאומית לעובדה בעתיד הלא רחוק. ההפרדה בין האוכלוסיות תהפוך קשה, אם לא בלתי אפשרית, ככל שיתמשך יישוב שטחי הגדה. בפועל תצטרך ישראל לבחור בין שתי אופציות רעות מבחינתה: מיסוד אי השוויון (כלומר הכרזה רשמית על שני סוגי אוכלוסייה, בעלי זכויות אזרח וחסרי זכויות אזרח, תחת ריבונותה) או הענקת אזרחות ישראלית למיעוט פלסטיני גדול ועוין. האפשרות הראשונה תביא לבידודנו בגוש המדינות הדמוקרטיות (תהליך שיש לו כבר ביטויים הולכים ורבים בעיקר באירופה). האפשרות השנייה תחסל את החלום הציוני. האפשרות השלישית, ש"משהו" יקרה שיאפשר לנו לשלוט בפלסטינים ולנהל מדיניות אזורית יעילה ללא הסדר תהיה בבחינת נס.
אין לסמוך על הנס. ישראל לא קמה בזכות נסים. היא קמה בזכות יכולת מרשימה של מנהיגיה להבין מערכי כוח ולנצל הזדמנויות. לא מיותר להזכיר שבעוד אנחנו עוסקים בשעיר-לעזאזל החביב עלינו (ענת וקסמן) ובשד החביב עלינו (העדתי), חלון ההזדמנויות הולך ונסגר.
התפרסם בידיעות אחרונות 29.4.15
הבלוג של אביעד קליינברג 