תקועים עם ביבי

הבחירות האחרונות נגמרו בתוצאה מבלבלת. מחד גיסא הן היו ניצחון אישי גדול של נתניהו—ודאי לנוכח הקמפיין הנמרץ של "רק לא נתניהו" שהתנהל במהלך מערכת הבחירות. מאידך גיסא, נתניהו לא הצליח להרחיב את בסיס הכוח הפוליטי שלו. לא רק שלא עלה בידו לסחוף קולות מן המרכז ומן השמאל (התחזקותו התבססה על נדידת קולות בתוך גוש הימין), אלא שיחסה של האליטה הפוליטית אליו נותר ספקני ואפילו עוין. יהיו אשר יהיו רגשות המצביעים, נתניהו נותר מנהיג לא מוערך ולא אהוב גם בגוש "שלו". מבחינת החרדים הוא כלי ותו לא, מבחינת הבית הלאומי וישראל ביתנו הוא האיש שגנב את קולות מצביעיהן ונוהג בהן ביהירות ובאדנות, מבחינת כולנו הוא לא המנהיג שהייתה בוחרת לעצמה, אלא מי שהבוחרים כפו עליה. אף אחד לא באמת מאמין לנתניהו. לא רק הזיגזגים שאביגדור ליברמן הצביע עליהם בהודעה הדרמטית שלו על הליכה לאופוזיציה הם הבעיה, אלא כל דרך ההתנהלות של ראש הממשלה. הספקות הגדולים שהביעו גם הפוליטיקאים מן הימין כלפיו במערכת הבחירות נותרו בעינם. הציבור "שלהם" חשב אחרת (או, על פי פרשנות אחרת, הצביע טקטית). הם צריכים לאכול את מה שהציבור בישל. הם לא מתלהבים מן הטעם. הראשון לומר "לא תודה" היה ליברמן, אבל זאת הייתה רק הערת אזהרה. ביבי החמיר את העוינות כלפיו בהחלטה להשליך את כל יהבו על החרדים–האלמנט שמחויבותו לערכי הגוש הקטנה ביותר (זה מאפשר לו לבסס את שלטונו תוך החלשת שותפיו-לכאורה לדרך, שמהם נתניהו חושש) ולבטל בתהליך את מעט ההישגים שהיו לבית היהודי ולישראל ביתנו בכנסת האחרונה. ההחלטה הזאת נבעה מן התחושה שלשותפיו האידיאולוגים אין למעשה ברירה (כפי שהעידו הבחירות שבהן התגובה ל"רק לא ביבי" הייתה "ביבי"). אבל כפי שהראה ליברמן במהלך האחרון שלו, זה לא ממש מדויק. אפילו לולא החליט ליברמן לוותר על התענוג של בליעת עלבונות בממשלת נתניהו, היה ביבי מוצא את עצמו בראש קואליציה שבה רבים מידי חשים נעלבים ומקופחים, מייחלים להזדמנות להחזיר אותו לפרופורציות הנכונות מבחינתם.

מה זה אומר? זה אומר שעם שוך התרוממות הרוח ("ביבי קוסם; ביבי מלך; הליכוד שולתתתת") שמבוססת יותר על תחושות בטן מאשר על בחינה מדוקדקת של המספרים, ימצא נתניהו את עצמו עומד בראש ממשלה לא יציבה, רדופת-משברים, שספק אם תשלים את ימיה, ממש כמו ממשלת ברק (שגם בה השותפים הקואליציוניים לא ממש התלהבו ממי שהציבור כפה עליהם ופעלו בהתאם). זה אומר גם, שבעודה מצפה לנפילתה הבלתי נמנעת של ממשלת נתניהו האחרונה, יש לאופוזיציה מספיק זמן להציע אלטרנטיבה אמתית ולא לשקוע בתרדמת ובמלחמות פנימיות, כנהוג בפוליטיקה הישראלית. לא ברור למשל למה שאלת מעמדה של ציפי לבני במחנה הציוני היא נושא חשוב בימים אלה. קשה להבין מה רוצה שלי יחימוביץ' מציפי לבני. האיחוד עם התנועה הניב אחרי הכול תוצאות מרשימות (המחנה הציוני עלה מ21 המנדטים של הרשימות המאוחדות ל24 מנדטים) ולבני נהגה במהלך הקמפיין בצורה אחראית (היא נסוגה לצל כפי שנתבקשה וויתרה על הרוטציה, שיחימוביץ' עצמה תמכה בה). מוטב להניח למאבק הזה (יחימוביץ' יכולה כמובן להתמודד על ראשות המפלגה) ולהתרכז ביצירת גוש גדול שיכלול לכל הפחות את המחנה הציוני ויש עתיד (מפלגה שמיצתה את עצמה על אף ההישג היחסי). ראוי להקים ממשלת צללים ולהציע שוב ושוב אלטרנטיבה מגובשת ומשכנעת לממשלת נתניהו-החרדים. אם תתנהל האופוזיציה היטב, יש סיכוי טוב שתזכה באמון הציבור בעתיד הלא רחוק.

התפרסם בידיעות אחרונות 6.5.15

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s