מתבגרים במספרים: על בחינות הבגרות

מאז תחילת השנה הודלפו חמש פעמים בחינות הבגרות. זאת בעיה. התופעה מבטאת את הזלזול הלאומי בכללים, את הניסיון לעקוף את התור (אני רק תשובה) כדי לזכות בציון הנכסף ללא העמל הכרוך בו. אבל הבעיה האמתית אינה ההדלפה, אלא בחינות הבגרות עצמן. בחינות הבגרות הן שיאם של הלימודים התיכוניים בישראל. מרגע מסויים מפסיקים ללמוד תחום ידע ועוברים להתכונן "לבגרות". ההתכוננות לבגרות מכוונת למטרה אחת—לא שאלת שאלות, לא הבנה של מורכבות ורכישת כלים ללימוד פתוח ודינמי–אלא ציון, ממוצע ציונים שיהווה כרטיס כניסה למוסדות להשכלה גבוהה. מרגע שעוברים מלימוד תחום ידע ללמוד לקראת ציון, הכול נעשה מלחיץ, מכאני ומשמים: שינון של תשובות "נכונות" לשאלות "שתהיינה (כנראה) במבחן" והקניית אסטרטגיות להצלחה בבחינה. האסטרטגיה החשובה ביותר היא כנראה הניסיון לקלוע לדעתם של מחברי הבחינות, תוך הימנעות מכל נטילת סיכון אינטלקטואלי. הפתרון הנכון הוא תמיד "פתרון בית הספר". המעבר הזה, מלימוד תחום ללימוד לבגרות, הוא אחת מן הסיבות לתחושת המיאוס שחשים תלמידים רבים בשלב האמור להוות את שיא לימודיהם בבית הספר. הלימוד לבגרות הוא תרופה מרה שצריך לבלוע. תענוג גדול זה לא.

זה מצער. כי הלימוד בבית הספר אמור להיות תענוג. למעשה כל לימוד שאין בו תענוג, תענוג של גילוי אינטלקטואלי, של רכישת כלים למחשבה, של איתגור עצמי ואיתגור באמצעות מורים וחברים, הוא לא לימוד, אלא שינון. מדוע בעצם מתנקזת המערכת, המאמינה לכאורה בלימוד ולא בשינון, בחוויה לימודית מאתגרת ופותחת, לפתח הצר של הבחינה, פתח שכדי לעבור בו צריכים התלמידים להיפטר מן הפתיחות והגמישות האינטלקטואלית שבית הספר ניסה להקנות להם בשלבים המוקדמים יותר?

הסיבה כאמור היא שהבגרות מהווה כרטיס כניסה למוסדות להשכלה גבוהה. זהו כרטיס מוזר, משום שברבים מן המקצועות בחינת הבגרות אינה משקפת את צרכי המוסד הקדמי. הלימוד באוניברסיטה, כפי שהתלמידים שהיו לסטודנטים עתידים לגלות, שונה בתכלית מן הלימוד לבחינה. לא רק שצורת עיבוד החומר שונה בתכלית, אלא שגם החומר שבשינונו התמקדו יתברר לא פעם כמיושן ולא רלוונטי. וממילא בעבור רבים מהם, מפרידות שנות השירות הצבאי (והמסע הגדול למזרח) בין סיום התיכון לתחילת הלימוד באוניברסיטה ומה שלמדו בעמל רב כבר נשכח.

בית הספר התיכון אינו אמור להיות הגורם המסנן של ההשכלה הגבוהה. מי שאמור להיות אחראי על סינון התלמידים בהשכלה הגבוהה הוא המוסדות להשכלה גבוהה עצמם. ראוי שאלה יצרו בחינות מיון במקצועות הרלוונטיים לכל תלמיד. מי שרוצה ללמוד פיזיקה ומתמטיקה, יעבור בחינות בפיזיקה ומתמטיקה על פי חומר שהאוניברסיטאות והמכללות תקבענה בכל שנה. מי שרוצה ללמוד מקרא ופילוסופיה יתכונן לבחינות במקרא ובפילוסופיה. אין סיבה לקבוע את עתידו של הסטודנט על פי ממוצע הבגרות כולל. אפשר להיות פיזיקאי מצוין והיסטוריון בינוני ולהיפך. אפשר להיות חוקר מקרא מזהיר שעבר בקושי רב את הבחינה בביולוגיה. אחת הסיבות לכך שהלימוד באוניברסיטה מעניין ומרגש יותר בעבור רוב הסטודנטים היא שהם לומדים את מה שיש להם ענין אמתי בו ונטייה טבעית לו.

צריך לשחרר את בתי הספר ממעמד המכינה הלא-ממש-מוצלחת לאוניברסיטה. לבית הספר תפקיד אדיר בפתיחת אפשרויות (לכן אין בו התמקדות בתחום אחד) וביצירת סקרנות אינטלקטואלית. הלימוד לבגרות אינו משרת את המטרות האלה. ומה יהיה השוט שבו יאיימו על התלמידים, ללא בחינות הבגרות? אולי כשבית הספר יהיה מקום של עונג אינטלקטואלי לא יהיה צורך בשוט.

התפרסם בידיעות אחרונות 13.5.15