שיח לוחמים ובוכים

ביום שני צפיתי בסרטה החשוב ומעורר המחשבה של הבמאית מור לושי, "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". הבסיס לסרט הוא הספר "שיח לוחמים" שבעריכת עמוס עוז ואברהם (פצ') שפירא. מיד אחרי מלחמת ששת הימים, יצאו השניים לראיין בני קיבוצים ששבו מן המלחמה. מלכתחילה, הכריזו כי אין בכוונתם לייצר אלבום מלחמה מן הסוג שהגיע באותם ימים לכל בית בישראל כמעט, אלא מעין עדות רוחנית: לא מה היו המהלכים הצבאיים של מצביאי הניצחון, אלא כיצד חוו לוחמים מן השורה את המלחמה ומדוע, כפי שהם מספרים, הסתובבו רבים מהם אבלים, או לפחות מבולבלים, בין קהל הצוהלים והחוגגים. פרויקט התיעוד הזה הוא בעל חשיבות גדולה, בעיקר משום שהלך נגד הזרם. הזרם, בימי האופוריה ההם, תבע להלל ולשבח ולקלס את צה"ל, את המדינה ואת העם. משתתפי השיח מזהים את הזיוף וממאנים לקחת בו חלק. זהו שיח כן, אינטימי, בין אנשים ששוררת ביניהם הסכמה על הנרטיב  המשותף—רובם ככולם ציונים ופטריוטים—ובה בעת נכונות לפרק את המיתוס הקולקטיבי בשם החוויה הפרטית, שהיא ספקנית וביקורתית.

הביקורת הזאת הייתה לצנינים בעיני הממסד. הספר הועבר לצנזורה ושם נדרשו העורכים לוותר על רובו של החומר המקורי (כ70% מסלילי ההקלטה), לא משום שהייתה בדברים פגיעה בביטחון, אלא משום שהייתה בהם פגיעה בתדמית הלוחם טהור הנשק והחברה האידיאלית שאותה בקשו השלטונות לקדם. הסרט חושף חלקים ממה שנגנז—סיפורים על רצח שבויים ואזרחים, על מעשי נישול, גירוש והתעללות. חלק מן הדברים נודעו מאז. אחרים חדשים. הסיפורים האלה, מזעזעים ככל שיהיו, אינם העיקר בשיחות (או בסרט). במידה רבה הם נדחקים לשוליים. צרימות. העיקר בסיפור האלטרנטיבי אינו הקורבנות אלא ההתלבטות. ההתלבטויות, כנות ואמתיות ככל שתהיינה,  לא ערערו את הנרטיב המשותף, משום שלא נבעה מהן קריאת תיגר של ממש על הקונסנזוס. לא שוברים את הכלים; לא מציבים סימני קריאה (קריאה לפעולה). מסתפקים בסימני שאלה. לכל היותר מנסים לשנות את המערכת "מבפנים". הצנזורה הבוטה התקבלה בהשלמה. אין מה לעשות. לא עושים אפוא (אפילו את רוצחי השבויים והאזרחים לא מנסים באמת להוקיע).

"שיח לוחמים" הפך במהרה לביטוי מובהק של אתוס ה"יורים ובוכים" הישראלי. לפקפק מותר. לקרוא תיגר אסור. מזדעזעים אפוא מן הכיבוש להלכה ובה בעת מסייעים לו למעשה. אין מדובר רק בקבלת הכרעת הרוב בשם הדמוקרטיה, אלא במשהו עמוק יותר, בקבלת איזה צו סמוי של היסטוריה היהודית הדורש מבני האליטה להקריב לא רק את חייהם אלא גם את מצפונם. יש גבולות להליכה נגד הזרם ומי שיקבע אותם הוא הצנזור, הצבאי או החברתי.

נהוג לראות במלחמת ששת הימים את קו פרשת המים. לפני אותו רגע גורלי הייתה החברה הישראלית טהורה לכאורה. רק בהדרגה הזדהמה מוסרית וערכית. התפיסה הזאת מתעלמת מן העובדה שההחלטות המכריעות לא התקבלו ב1977, אלא כמעט מיד עם סיום המלחמה ושמקבליהן ומבצעיהן לא גדלו על "הכיבוש", אלא יצרו אותו, במודע. בסרטה של לושי הנחת התמימות מתפרקת. אין תמימות בין המשתתפים בשיח לוחמים. הם מזהים כבר אז, ימים ספורים אחרי תום המלחמה, את המחלה: את הזחיחות, את הטבעיות שבה למדנו למלא את תפקיד האדונים, את האטימות לסבלו של האחר ולכל ביקורת, את הסיפוח, שכבר החל אז לזחול, את תהליכי ההשתלטות של השיח המשיחי הדתי על החברה כולה. מעטים יצאו למאבק (ושלמו את המחיר). אחרים גילו, בדיעבד, כי דמעות אינן תרופה לא לעוול ולא לאיוולת. אולי זה הלקח החשוב ביותר של הסרט.

התפרסם בידיעות אחרונות 3.6.15

9 replies »

  1. התאכזבתי מכך שמשום מה נמנעת מלהביא את סיפור ה"יורים ובוכים" של תש"ח- שני ספריו של אורי אבנרי, בשדות פלשת והצד השני של המטבע. האחד התקבל באהדה עצומה על ידי הממסד, השני הביא להוקעתו של אבנרי כבוגד מאז ועד היום.
    הייתי מציין גם את שירו של אלתרמן, על זאת, שבן גוריון הורה לשכפל ולשלוח לחיילי צה"ל. מיותר לציין שהשיר שימש אולי כתחליף טישו למחות את דמעות הלוחמים אבל לא הוקרא במשפטו של איש מהחיילים שהואשמו ברצח אזרחים במלחמה- פשוט מפני שלא היו כאלה.

    אהבתי

    • כשאכתוב מאמר מלומד זה יופיע, בינתיים היו לי כמה מאות מילים שבהן הייתי אמור להתייחס בעיקר לספר ולסרט. בהזדמנות אחרת צריך להזכיר שחיילים ישראלים נאורים אחראים להרבה יותר מעשי טבח שבויים ואזרחים מן החיילים הערבים הברברים.

      אהבתי

  2. רק שקו פרשת המים לא היה אחרי מלחמת ששת הימים. לכולם נח להתעלם מזה שאורי אבנרי הקדים את כולם, כולל את לייבוביץ' הנערץ.

    אהבתי

  3. מי שאם איני טועה קרא בעצמו "קדימה לדמשק". גם במלחמת העצמאות תמצא אותו ברגעי התלהבות מלחמתית, אם אמצא את "בשדות פלשת" אוכל לדלות משם למשל את הקטע בו הוא מספר איזה כיף לדהור בג'יפ ולרוקן מקלע לתוך שוחה מצרית.
    אתה יכול גם לציין את היותו פורנוגרף ושובניסט.
    אבל מצד שני הוא גם היה בין הראשונים שהבינו שמדינת ישראל כמו שהיא אינה בת קיימא, וחזה גם שנהפוך לגרורה אמריקאית.
    וכן, הוא גם זה שייסד את ז'אנר ה"יורים ובוכים".ואת תוצאות מלחמת ששת הימים חזה עוד לפני המלחמה.

    אהבתי

  4. אביעד, גם הפעם אני מסכימה עם כל מלה. לעומת זאת יש לי הערה לשונית. כתבת "את הסיפוח, שרק החל אז לזחול," ואם אני מבינה אותך נכון, צריך להיות "שכבר אז החל לזחול." העריכה בחינם.

    אהבתי

  5. רבים הקוים אותם עברנו מאז 1948, חלקם מתוך מלחמת קיום אמיתית אחרים בתוקף הנסיבות עליהן אפשר להתווכח ובהמשך לעל זאת של אלתרמן נכתבו מילותיה של דליה רביקוביץ סטונס (אבנים). שנים רבות חלפו מאז 1967, והקולות הקוראים להגיע להידברות ולפתרון הולכים ונחלשים. ראו מה קרה בבחירות האחרונות,ראו מי הוא שר החינוך ומי היא שרת התרבות. נכון ששרים מתחלפים ונעלמים אבל משאירים חותמם. דבריך אביעד נקראים ומחלחלים וראייתך מאוד ריאלית ופרגמטית. המציאות נקבעת על ידי הפוליטיקאים ואלה נבחרו בבחירות דימוקרטיות ובהם פועמת רוח המשיחיות, משיחיות השקר.

    אהבתי

  6. ועוד קצת…הצנזורה קיימת במשטרים דמוקרטים וההחלטות בה נקבעות על ידי בני אדם אשר להם שיקול דעת כזה או אחר. ההגנה על "תדמית צה"ל"אינה פסולה בעיני ומי שרוצה לחשוף סלילים כאלה ואחרים יכול לפנות לערכאות משפטיות ולפעמים זה מצליח. שיח הלוחמים מביא לידי ביטוי תחושות אישיות קשות ביותר ואין מלחמות שמחות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s