שיח לוחמים ובוכים

ביום שני צפיתי בסרטה החשוב ומעורר המחשבה של הבמאית מור לושי, "שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים". הבסיס לסרט הוא הספר "שיח לוחמים" שבעריכת עמוס עוז ואברהם (פצ') שפירא. מיד אחרי מלחמת ששת הימים, יצאו השניים לראיין בני קיבוצים ששבו מן המלחמה. מלכתחילה, הכריזו כי אין בכוונתם לייצר אלבום מלחמה מן הסוג שהגיע באותם ימים לכל בית בישראל כמעט, אלא מעין עדות רוחנית: לא מה היו המהלכים הצבאיים של מצביאי הניצחון, אלא כיצד חוו לוחמים מן השורה את המלחמה ומדוע, כפי שהם מספרים, הסתובבו רבים מהם אבלים, או לפחות מבולבלים, בין קהל הצוהלים והחוגגים. פרויקט התיעוד הזה הוא בעל חשיבות גדולה, בעיקר משום שהלך נגד הזרם. הזרם, בימי האופוריה ההם, תבע להלל ולשבח ולקלס את צה"ל, את המדינה ואת העם. משתתפי השיח מזהים את הזיוף וממאנים לקחת בו חלק. זהו שיח כן, אינטימי, בין אנשים ששוררת ביניהם הסכמה על הנרטיב  המשותף—רובם ככולם ציונים ופטריוטים—ובה בעת נכונות לפרק את המיתוס הקולקטיבי בשם החוויה הפרטית, שהיא ספקנית וביקורתית.

הביקורת הזאת הייתה לצנינים בעיני הממסד. הספר הועבר לצנזורה ושם נדרשו העורכים לוותר על רובו של החומר המקורי (כ70% מסלילי ההקלטה), לא משום שהייתה בדברים פגיעה בביטחון, אלא משום שהייתה בהם פגיעה בתדמית הלוחם טהור הנשק והחברה האידיאלית שאותה בקשו השלטונות לקדם. הסרט חושף חלקים ממה שנגנז—סיפורים על רצח שבויים ואזרחים, על מעשי נישול, גירוש והתעללות. חלק מן הדברים נודעו מאז. אחרים חדשים. הסיפורים האלה, מזעזעים ככל שיהיו, אינם העיקר בשיחות (או בסרט). במידה רבה הם נדחקים לשוליים. צרימות. העיקר בסיפור האלטרנטיבי אינו הקורבנות אלא ההתלבטות. ההתלבטויות, כנות ואמתיות ככל שתהיינה,  לא ערערו את הנרטיב המשותף, משום שלא נבעה מהן קריאת תיגר של ממש על הקונסנזוס. לא שוברים את הכלים; לא מציבים סימני קריאה (קריאה לפעולה). מסתפקים בסימני שאלה. לכל היותר מנסים לשנות את המערכת "מבפנים". הצנזורה הבוטה התקבלה בהשלמה. אין מה לעשות. לא עושים אפוא (אפילו את רוצחי השבויים והאזרחים לא מנסים באמת להוקיע).

"שיח לוחמים" הפך במהרה לביטוי מובהק של אתוס ה"יורים ובוכים" הישראלי. לפקפק מותר. לקרוא תיגר אסור. מזדעזעים אפוא מן הכיבוש להלכה ובה בעת מסייעים לו למעשה. אין מדובר רק בקבלת הכרעת הרוב בשם הדמוקרטיה, אלא במשהו עמוק יותר, בקבלת איזה צו סמוי של היסטוריה היהודית הדורש מבני האליטה להקריב לא רק את חייהם אלא גם את מצפונם. יש גבולות להליכה נגד הזרם ומי שיקבע אותם הוא הצנזור, הצבאי או החברתי.

נהוג לראות במלחמת ששת הימים את קו פרשת המים. לפני אותו רגע גורלי הייתה החברה הישראלית טהורה לכאורה. רק בהדרגה הזדהמה מוסרית וערכית. התפיסה הזאת מתעלמת מן העובדה שההחלטות המכריעות לא התקבלו ב1977, אלא כמעט מיד עם סיום המלחמה ושמקבליהן ומבצעיהן לא גדלו על "הכיבוש", אלא יצרו אותו, במודע. בסרטה של לושי הנחת התמימות מתפרקת. אין תמימות בין המשתתפים בשיח לוחמים. הם מזהים כבר אז, ימים ספורים אחרי תום המלחמה, את המחלה: את הזחיחות, את הטבעיות שבה למדנו למלא את תפקיד האדונים, את האטימות לסבלו של האחר ולכל ביקורת, את הסיפוח, שכבר החל אז לזחול, את תהליכי ההשתלטות של השיח המשיחי הדתי על החברה כולה. מעטים יצאו למאבק (ושלמו את המחיר). אחרים גילו, בדיעבד, כי דמעות אינן תרופה לא לעוול ולא לאיוולת. אולי זה הלקח החשוב ביותר של הסרט.

התפרסם בידיעות אחרונות 3.6.15