יש משהו מוזר באי ההכרה של ארה"ב בירושלים כבירת ישראל, מדיניות שקיבלה אישור מבית המשפט העליון של ארה"ב ביום שני. פסיקת בית המשפט, שאינה נוגעת לגופו של עניין, אלא רק לשאלה למי הסמכות לקבוע מדיניות בעניינים כאלה (לנשיא), העלתה למודעות את העניין המגוחך הזה, את ההתעקשות המסורתית של ארה"ב להקפיד דווקא על הצפרדע הזאת—מעמדה של ירושלים כבירת ישראל—בעודה בולעות צפרדעים אחרות לתיאבון. מבחינת ארה"ב, ישראלים שנולדו בירושלים, על שני צדדיה, המערבי והמזרחי, אינם חלק ממדינת ישראל, אלא מרחפים באוויר, תושבי עיר שאינה שייכת, לעת עתה לפחות, לשום מדינה. כל זה חוזר לתכנית החלוקה שבה נקבע שירושלים תהיה בשליטה בינלאומית ושבראשה יעמוד מושל שימנה האו"ם. מאז לא נותר הרבה מתכנית החלוקה. בהדרגה הכירו רוב מדינות העולם בקווי שביתת הנשק של 1949, על אף שהיו שונים בתכלית ממתווה החלוקה ועל אף שלא נקבעו בהסכם, אלא במלחמה. ירושלים נותרה כמעין הערת שוליים מתחסדת לאותה תכנית שזה מכבר אבד עליה הכלח. בפועל, למרות מקום השגרירות האמריקנית בתל אביב והרישום החסוד בפספורט, ארה"ב מכירה במעמדה של ירושלים בכל עניין בעל משמעות. נציגיה הרשמיים, כולל הנשיא, אינם מדירים רגליהם מן העיר. אדרבה, הם מבקרים לא מעט בירושלים, כאורחי הכנסת וכאורחי ממשלת ישראל. אי ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא מין קורבן משונה לאלוהיה של איזו תקינות פוליטית דמיונית וניסיון לרצות את הפלסטינים בעניין שאינו מעלה ואינו מוריד. ככלל, יש לציין, אין ארה"ב תופסת יחסים בינלאומיים כהכרה בכל מה שהצד האחר עושה. בערב הסעודית למשל מתקיימת עבדות, לפחות למעשה אם לא להלכה, ויש בה צורות שונות ומשונות של הפרת זכויות אדם, שהן ודאי לצנינים בעיני ארה"ב. זה לא גורם לארה"ב להימנע מלקיים עם ערב הסעודית יחסים דיפלומטיים תקינים, "עד שיוסדרו ענייני זכויות האדם בה". דיפלומטיה עוסקת בעולם כפי שהוא ולא בעולם הרצוי. זה לא אומר שלא צריך לשאוף לתיקון עולם. דברים הם דינמיים. זה רק אומר שדיפלומטיה מתקיימת גם בעולם הדורש תיקון. ישראל נהנית לא מעט מן התפיסה המדינית הזאת. ארה"ב נמנעת, למשל, מהטלת סנקציות כלשהן על מדינת ישראל בשל מדיניות התנחלות שלה בשטחים, על אף שהיא סבורה, להלכה לפחות, שישראל מפירה הפרות חמורות את החוק הבינלאומי. למעשה, ממשלות ארה"ב אינן מציבות שום מכשול למדיניות הסיפוח הישראלית. אפילו כאשר ישראל מפרה התחייבויות רשמיות לארה"ב, לפנות מאחזים בלתי חוקיים למשל, ארה"ב בולעת את הצפרדע ומסתפקת בעיקום אף אנין וברמזים מעורפלים על איזה מחיר עלום שישראל תיאלץ, אולי, לשלם באחרית הימים. מה שמרגיז אפוא במדיניות הירושלמית של ארה"ב הוא העובדה שמדובר במס שפתיים צבוע ותו לא. לו רצתה ארה"ב באמת לקדם הסכם בינינו לבין הפלסטינים, הייתה יכולה לעשות זאת באלף ואחת דרכים. היא אינה מעוניינת בכך מסיבות שונות: ארה"ב אינה בטוחה שהסכם אפשרי ובעיקר אינה רואה הסכם כזה כאינטרס חשוב של ארה"ב. מבחינה פוליטית מדיניות שלום נחרצת של ארה"ב, שאינה מקובלת על ממשלות הסיפוח הישראליות, תעורר ביקורת רבה על הממשל, ביקורת שאין לו אינטרס (פוליטי) להתמודד אתה, כפי שאין לה אינטרס להתכתש עם ביבי על אף היריקות הרבות שהוא יורק בפרצופה. ככה זה.
בעולם טוב יותר, הייתה ארה"ב מכירה בירושלים (או לפחות בחלקה המערבי) כבירת מדינת ישראל ובה בעת מקדמת בתקיפות תהליך של מציאת הסדר. בעולמנו, ארה"ב תומכת בסיפוח ומקפידה על הרישום בפספורטים.
התפרסם בידיעות אחרונות 10.6.15
הבלוג של אביעד קליינברג 
אתה טועה בנקודת המוצא שלך, מאחר ואתה מסתכל מהזווית הישראלית.
לא העניין הפוליטי הוא שעמד במרכז הדיון של בית המשפט, אלא חופש הפעולה הרצוי לנשיא ארה"ב, והאם יש בהחלטה תקדימית לפגוע במרחב הפעולה שניתן לו בחוקה.
נקודת המוצא האמיתית לדיון הוא מאזן הבלמים והאיזונים שבין הרשויות השונות והנשיא. בית המשפט מעניק לנשיא את מרחב השליטה ביחסי חוץ מבלי להצר את צעדיו ותחת הגדרה חדשה למרחב הפעולה הראוי לנשיא ארה"ב. ולראייה, ההשלכות של ההחלטה על מעמדו של הנשיא בהסכם עם אירן מול שני בתי המחוקקים.
לא תמיד אנחנו הם מרכז הנושא, לטובה או לרעה.
הלוואי שבג"ץ יאמץ את הנורמה הזו ויכבד את מרחב הפעולה שניתן לרשויות, מבלי לענות משפטית על בעיה פוליטית.
אהבתיאהבתי
קרא שוב את תחילת המאמר
אהבתיאהבתי
לא נראה שהאדמיניסטרציה של אובמה תומכת בסיפוח שטחים. אולי ההחלטה בעניין ירושלים זו חלק מהחמרת עמדתו של אובמה ביחסים עם ישראל וההמשך יבוא.
אהבתיאהבתי