הכל או כלום? אז כלום

דרך ההתנהלות של נתניהו בפרשת האיום האיראני היא סימפטום לתפיסה המדינית שלו ושלנו בכלל. העולם צבוע בצבעי שחור לבן: טובים (ממשלת נתניהו וכל מי שתומך בה) ורעים (כל השאר), אור וחושך, אוהבי ישראל ואנטישמים, זקיפות קומה ואושוויץ. השאלה היחידה הרלוונטית בפוליטיקה הישראלית, שהיא פוליטיקת זהויות במירעה, הינה "הלנו אתה אם לצרינו?" אם אתה אחד "משלנו", הכל נסלח–טמטום, גזענות, אלימות, אפילו שחיתות. אם אתה לא "משלנו" שום דבר לא נסלח–גם לא השכל הישר. אין שום משמעות להעלאת טיעונים. מרגע שזוהית (כמשתייך לצרינו) אין עוד צורך להקשיב למה שאתה אומר. היתרון החשוב ביותר של הדמוקרטיה–דיון רציונלי וביקורתי בתכניות פעולה שונות–נוטרל בהצלחה. לא חשוב מה יגידו הגויים; חשוב מה יגידו נתניהו וציפי חוטובלי.

התפיסה הזאת הביאה לא רק לרידוד הדיון הפוליטי בישראל. ממילא "רידוד" ו"דיון" הן מילים של אינטלקטואלים (כלומר לצרינו), אלא לשיתוק היכולת לקבל החלטות פרגמטיות אפילו כאשר אין להן שום קשר להעדפות אידיאולוגיות. פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני למשל אינו בהכרח עניין אידיאולוגי. גם אם לא אכפת לכם בכלל משאלות מוסריות, הוא אינטרס קיומי של מדינת ישראל. הוא יאפשר ניהול סיכונים טוב יותר, שיפור עמדות אסטרטגי ותגמול פוליטי גדול. אלא שבישראל אי אפשר לדון ברצינות בצדדים המעשיים, ברווח ובהפסד. הקריאה לפתרון הסכסוך הופכת אותך אוטומטית לאחד מצרינו. אם אתה לא מסכים אתנו, אתה נעשה חלק מן האיום הקיומי המרחף עלינו תמיד.

האפשרות שאיראן תהפוך למדינה גרעינית רעה לישראל, אם כי היא אינה שאלה של חיים ומוות, כפי שמבין כל בר דעת. מדינות חיות עם איומים. הודו חיה עם איום גרעיני מפקיסטן, מדינה מסוכנת מהרבה בחינות הרבה יותר מאיראן. ישראל עצמה מצויה שני דורות לפני איראן במה שקשור לטכנולוגיית טילים ולארסנל גרעיני. למתקפה על ישראל יש מחיר, מחיר כבד ביותר. האיראנים יודעים את זה.

זה לא הופך את הגרעין האיראני לעניין טריוויאלי. גם ללא התקפה, ההתגרענות של איראן רעה לישראל. אבל בבעית הגרעין יש לטפל בכלים רציוניאליים. השכל הישר אומר שיכולתה של ישראל לחסל את היכולת הגרעינית של איראן אחת ולתמיד בעצמה היא אפסית. גם ההנחה שישראל יכולה למנוע מאיראן להיות מעצמה אזורית מופרכת. מי שהפך אותה למעצמה אזורית הוא ג'ורג' וו. בוש שסילק מן האזור (בעידודו הנלהב של נתניהו) את עיראק–הכוח שמאז ומתמיד מנע מאיראן הגמוניה באזור הסהר הפורה. אם איננו יכולים לטפל באיום בעצמנו, כי אז הכרחי שנגייס בעלי ברית שלהם יש מנופים צבאיים ולא-צבאיים שאין בידינו. נתניהו, שבוי בתפיסת העולם שהוא אחד מאדריכליה (הלנו אתה אם לצרינו? הכל או כלום), העדיף לתמרן את עצמו ואותנו לפינה בלתי אפשרית. הוא הכריז מלחמה על בעלות בריתו ותבע מהן לקבל על עצמן את התפיסה הדואליסטית הישראלית: או שתמוטטו את איראן בשבילנו או שאנחנו לא משחקים. התפיסה הזאת, שיש לה תמיכה במרכז הליכוד (ובהנהגת המחנה הציוני), ולא בשום מקום אחר בעולם (גם לא במיקרונזיה), היא מגוחכת. היא מתעלמת מן המורכבות של מפת האינטרסים הבינלאומית וממשקלה היחסי של ישראל בתוכה. התגובה למגלומניה הדואליסטית של ישראל (תעשו מה שאנחנו אומרים או שנהיה ברוגז) הייתה משיכת כתף. בבקשה–אל תשחקו. אתם חיים בלה לה לנד שבו אתם אנגליה וכל יתר העולם גרמניה הנאצית. תתקשרו כשתזכרו שאנחנו חיים במאה ה21. תתקשרו כשתזכרו שצ'רצ'יל לא היה הנביא הבודד המשמיע תוכחות. הוא היה פוליטיקאי פרגמטי שהבין שאנגליה לא תוכל לעצור את היטלר ללא עזרה, שההתרפס בפני הבית הלבן שלו נזקק, ושכרת ברית עם סטאלין שאותו תיעב תיעוב עמוק. פוליטיקה היא אמנות האפשרי.

התוצאה המסוכנת ביותר של כשלון המהלך האיראני של נתניהו אינה שלאיראנים יהיה גרעין (דומה שהם מבינים שהנזק מן הגרעין עולה על השכר), אלא ההבנה, שעכשיו היא אוניברסלית, שמדינת ישראל אינה רוצה להיות שחקן פרגמטי בעולם האילוצים שבו כל שאר העולם מתקיים. היא רוצה לכפות את תפיסת עולמה על שאר העולם, לנהוג כמעצמת על מבלי שיהיו לה המשאבים והכוחות של מעצמת על. אפשר להתעלם מן הקולות שהיא משמיעה, משום שהם ביטוי לתפיסת עולם נוקשה ולא מציאותית. הרבה לפני שלאיראן יהיה גרעין (אם יהיה לה) תהייה לישראל בעיה: אתם לא חלק מן הפתרון; אתם הבעיה. אנחנו נפסיק להקשיב לכם גם כאשר כדאי היה להקשיב לכם.

נתניהו מהמר על כל הקופה. את המחיר נשלם אנחנו.