מבעירים בשם האל

בנצי גופשטיין יו"ר ארגון להב"ה סבור שיש לשרוף כנסיות בארץ ישראל. הדברים נאמרו במסגרת סימפוזיון בישיבת וולפסון. גופשטיין אינו מבטא בפירומניה שלו סטייה אישית. מבחינתו שריפת כנסיות היא מצוות עשה. לעת עתה לא כל שלומי אמונים, אולי אפילו לא רובם, שותפים לדעתו. בדיון שהתנהל היה יו"ר להב"ה יחיד בקידוש הפירומניה. המשתתפים האחרים היו ספקנים. לטענת גופשטיין כי על פי הרמב"ם חלה חובה לבער עבודה זרה מארץ הקודש, השיב אחד מן המשתתפים האחרים, כי בימים אלה לא חלה חובה כזאת וכי ההלכה (ובכלל זה פירושם של פסקי הלכה קודמים) נקבעת על ידי פוסקי הלכה ולא על ידי "עמי ארצות צעירים" (כגופשטיין). קל אפוא לדחות את הדברים כחריגים ולראות במעשי ההתנכלות המתמשכים לאנשי כנסיה ולכנסיות בארץ ביטוי לתפיסת עולמם של "עשבים שוטים". למרבה הצער העשבים הללו אולי שוטים, אבל הם ניזונים מקרקע פורייה. אם לא יחול שינוי ביחס פוסקי ההלכה, ייעשו עמדותיהם של גופשטיין ומרעיו מרכזיות יותר ויותר.

הדברים עולים בעבודת המחקר של כרמה בן יוחנן, המסיימת בימים אלה את עבודת הדוקטורט שלה בהנחייתי. בן יוחנן, העוסקת ביחס בין יהודים לנוצרים ביובל השנים האחרונות, מצביעה על שינוי מסוכן ביחס לגויים בכלל ולנוצרים בפרט. חשוב להתחיל ולציין כי כמעט כל פוסקי ההלכה המרכזיים הגדירו ומגדירים את הנצרות כעבודה זרה. מבחינה זאת מעמדה ההלכתי גרוע ממעמד האסלאם. המוסלמים הם אמנם האויב המסוכן ביותר של עם ישראל כיום, אולם ההלכה מקבלת את היותם עובדי אל אחד ולא, כנוצרים, עובדי עבודה זרה. בעבר נמצאו דרכים הלכתיות, בעיקר בקהילות שישבו בין נוצרים, לפטור את הנוצרים מן החוקים הקשים התובעים נתק גמור מעובדי עבודה זרה ו"ביעורה" ככל שהדבר ניתן. בדרך כלל נומקו הדברים בנימוקים פרגמטיים: כיוון שהיהודים חלשים, הם נאלצים לנהוג בנוצרים בכבוד ובסובלנות, לא מפני שדתם ראויה לכבוד, אלא "מפני דרכי שלום". ואולם בעשורים האחרונים הלכה והתחזקה בחוגים רבים התפיסה שעם ישראל שוב אינו צריך לחשוש ממה שיגידו הגויים. היהדות "האמיתית" בעיניהם אינה מתפשרת ואינה מתנצלת. מסורות סובלניות נדחות כלא אותנטיות. יחס הכבוד לנוצרים בעבר היה פוליטי: כשיד ישראל תקיפה, אין עוד צורך בחישובים פוליטיים ו"אסור לנו להניח גוי עובד עבודה זרה בינינו".

"הסובלנות בתודעה היהודית הרבנית," כותבת בן יוחנן, "קשורה קשר הדוק לגלות, להיות היהודים מיעוט הנתון לחסדי הנוצרים. אין ביהדות ההלכתית סובלנות שמקורה בקבלה עקרונית של האחר. אדרבה, ריבונות יהודית מתבטאת ביד קשה כלפי מיעוטים דתיים, ולא בדאגה להם". אפילו רבנים שמנסים לקדם עמדות סובלניות עושים זאת כמעט תמיד מן הנימוקים הפוליטיים הישנים: יד ישראל עדיין אינה תקיפה דיה. חובה עלינו להיזהר בכבוד הגויים מחשש לתגובה קשה שלהם. לעת עתה מותר לגזול את אדמות המוסלמים. כאשר תהיה יד ישראל תקיפה יהיה ניתן—וראוי—גם לבער "עבודה זרה" נוצרית מן הארץ.

 

היהדות הארץ-ישראלית היא מערכת אמונית הרואה בנוקשות ההלכתית והאידיאולוגית ערך מקודש. היא רואה "בהקפדה בקלה כבחמורה" ביטוי לדבקות אמת ואילו "בהקלה" היא רואה חולשה. הגישה הזאת באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים ובכל תחומי החיים היא ממררת את חייהם של נטולי הכוח ההלכתי. בתחום היחסים בין יהודים לגויים הגישה הזאת מסוכנת במיוחד. כל עוד מסרבים בעלי ההלכה לראות בקבלת האחר חובה הלכתית ומוסרית, כל עוד הם שותפים לגישה מזלזלת ומבטלת כלפי כל מי שאינו יהודי, וכל עוד הם מגלים סלחנות במפורש או בשתיקה כלפי אלימות ביחס לגויים, ימצאו רבים שלא יחכו לפסק הלכה מפורש, אלא יעשו מעשה כפנחס.

התפרסם בידיעות אחרונות 13.8.15

2 replies »

  1. שאלה שמסקרנת אותי, למה אתה/אחרים רוצים לחיות באותה מדינה עם יהודים אם זה מה שאתם חושבים עליהם? (בצדק בעיני)
    אולי אנחנו צריכים 2 מדינות ל2 עמים? (ישראלים חילונים ויהודים אורתודוקסים)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s