בלגיה גועשת, או לפחות כך נטען בעיתונים. מתברר שהילד המשתין ("מנקן פיס" בעגה המקומית), הפסל שהוא אחד מסמלי העיר בריסל, הוא לא הילד שאליו התפללו הבלגים. כלומר ידוע לכל שהפסל הקטן המוצב באחת מכיכרות העיר הוא העתק, אבל עכשיו מתברר שגם "המקור" שבמוזיאון אינו אותנטי. בדיקות מעבדה שנערכו לאחרונה הראו כי יש בפסל שבמוזיאון מרכיבים המעידים שהוא פרי יציקה של מאות שנים מאוחר יותר ממה שחשבו. הדיון הבלגי בשאלת מקוריותו של הילד המשתין מעלה שתי שאלות הרות משמעות. השאלה האחת היא למי לעזאזל איכפת? התשובה המתבקשת היא כנראה, לבלגים. אבל למה בעצם איכפת לבלגים אם הפיסלון במוזיאון הוא בן ארבע מאות שנה, כפי שחשבו, או בן נאמר מאתיים? אחרי הכל ההעתק (אם אמנם מדובר בהעתק) עושה את העבודה ומאכזב אלפי מבקרים מידי שנה (מה זה הכל?) ממש כאילו היה הפיסלון המקורי. התשובה קשורה כנראה לשאלה השנייה: איזה תפקיד ממלאת האותנטיות בחיינו? אחד העם הבחין בשעתו בין אמת "ארכיאולוגית", כלומר אמת המבוססת על "עובדות" הנתנות לאישוש, לבין אמת "היסטורית", שהיא מה שהמסורת של ציבור מסויים קידשה כאמת "שלה". הסיפור המסורתי ממלא תפקיד מכריע בגיבוש הזהות הקולקטיבית. אנחנו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. שרידים מן העבר משמשים כמעין תזכורות לקשר בין הדור הנוכחי לדורות קודמים. זה יכול להיות פסל, חסר ערך אמנותי כשלעצמו, שמעיד כי בריסל היא עיר עתיקה שליושביה יש חוש הומור, וזה יכול להיות אתר מקודש שמעיד על גדולת העבר או על בעלותה של קבוצה מסויימת על קרקע שנויה במחלוקת (בישראל כל אתר קדום, יותר או פחות, מעיד ש"חזרנו הבייתה" ולא השתלטנו על אדמות זרים).
הבעיות מתחילות בדרך כלל כאשר שני סוגי האמת מתנגשים—כאשר "הארכיאולוגיה" מציבה סימני שאלה במקומות שבהם הסיפור הקבוצתי מציב סימני קריאה. להלכה הגילוי "הארכיאולוגי" אמור להיות רגע של התפכחות. הארכיאולוגים מתעקשים, למשל, שלא הייתה יציאת מצרים, שהאומה הישראלית נוצרה בכנען וכי כל סיפור ההגירה למצרים ל"בית עבדים" והשיבה ממנה הבייתה, לכנען-ישראל הוא מיתוס. וכשם שלא הייתה הגירה מסיבית לא הייתה חזרה מסיבית: כיבושי יהושע, שהשיב, בדם ואש, את הארץ לבעליה, לא היו ולא נבראו. יש להם, לארכיאולוגים, אפילו לא מעט ראיות חזקות המאששות את טענותיהם. להלכה היינו אמורים לספר את סיפור הזהות שלנו מחדש. למעשה אנחנו מוכנים לספר מחדש את סיפור הזהות הקבוצתית שלנו, רק אם יש לנו סיפור אחר, טוב לא פחות, שהעובדות החדשות מתיישבות אתו. המפגש בין הארכיאולוגיה (המתעקשת, לפחות לכאורה, על "ראיות") להיסטוריה (המזהירה כי ויתור על הסיפור המקובל עלול לקעקע את הזהות הקולקטיבית ותובעת נאמנות לו בשמה) מסתיים בדרך כלל בניצחון האחרונה, לפחות עד שנמציא לעצמנו זהות אלטרנטיבית, שהראיות תתיישבנה אתה. בינתיים מדחיקים עובדות לא נעימות (הפסיכולוגים יכולים לספר לנו משהו על התהליך). הבעיה היא שהנטייה להתעלם מעובדות לא נוחות הופכת לטבע שני ונעשית היתר גורף לראות את העולם רק במונחים שנוח לנו אתם. כל מי שמערער על הדימוי העצמי שלנו כחברה האידאלית (החברה המוסרית ביותר בעולם שיש לה הצבא המוסרי ביותר בעולם, למשל) מוכרז כרשע. לא פעם העובדות עצמן מוכרזות כאויב הציבור. הנתק הזה מראייה מפוכחת של המציאות אינו רק כשל מוסרי. הוא כשל מסוכן ביכולת ללמוד לקחים ולהיערך בפני סכנות. הילד הבלגי, אותנטי או לא, ימשיך להשתין בנחת בכיכר בבריסל. צריך להיזהר שהמציאות לא תחליט פתאום להשתין עלינו.
התפרסם בידיעות אחרונות 20.8.15
הבלוג של אביעד קליינברג 
אביעד, אל תבלבל אותנו עם עובדות 🙂 עם זאת אין לזלזל בטיעון של פרופ' יאיר הופמן הטוען שסאגת יציאת מצרים הומצאה בממלכת ישראל הצפונית כחומר מלכד בין השבטים מאחר ולא היה להם בית מלוכה מלכד כמו בממלכת יהודה . הובאה ליהודה , וביהודה צרפו אגדה זו לאמונה היהודאית. מה הם החומרים המלכדים בימים אלה?
אהבתיאהבתי
האמונה שאנחנו המדינה המוסרית ביותר בעולם
אהבתיLiked by 2 אנשים
הנרטיב של מדינה מוסרית ביותר בעולם טוב ואפילו מעולה לגיבוש חיילי גולני עם העץ הבוכה. מהי מוסריות ואיך מודדים אותה? אם היתה אגדה כזאת של מדינה מוסרית לא ברור לי על מה היא נשענה ועל איזו תקופה מדובר. המדינה נמדדת במוסריותה כלפי החלשים החל: מקשישיה, ענייה, הלאומים האחרים והפליטים או מבקשי העבודה. מדינת ישראל לא עומדת במבחן המוסריות כשמודדים זאת בכל צורה. זכויות האזרח המופרות של הערבי/פלסטיני/נשים/קשישים /אתיופים. כנראה שצריך "יחסי ציבור" טובים יותר לשכנע שישראל עושה כמיטב יכולתה.
אהבתיאהבתי
המציאות תמיד משתינה עלינו. אם זה תינוק שזה עתה נולד או מערכות יחסים במישורים שונים. הבעיה הינה בהדחקה ובהתמודדות. אם מדחיקים הרי שהמנקן פיס יכול להיות בכל מקום והעתקים אינם מפריעם לאיש חוץ מכמה שוחרי אמנות והיסטוריונים לציבור הרחב זה באמת לא מפריע. אבל התמודדות זו כבא אופרה אחרת.
אהבתיאהבתי
הארכאולוגיה היא מעשה פרשנות לממצאים חומריים (או להעדרם) של סביבת האדם. וככזו היא נתונה לוויכוח. פעמים יש להם לארכאולוגים לא מעט ראיות המפריכות את טענותיהם ועדיין יתעקשו להחזיק בהן.
רוצה לומר שגם הארכאולוגים מציבים סימני קריאה ולא סימני שאלה ובכך אינם שונים מהותית מכל "קהילה" אחרת: דתיים, אנשי צבא, פסיכולוגים, פוליטיקאים היסטוריונים וגו' .
אהבתיאהבתי
אני שמח שאתה מתייחס לדוגמא בכל כובד הראש המטפיזי הנדרש
אהבתיאהבתי
אני התייחסתי להבחנה של אחד העם… לא באמת לדוגמה (מלעיל) ה"ארכיאולוגית".
במובן הזה אני מסכים עם אביבה. המציאות תמיד משתינה עלינו
אהבתיאהבתי
שנאמר: "ולמשתינים בל תהי תקווה"
אהבתיLiked by 1 person
נדמה לי שהמאמר לקוי מעט בקוהרנטיות שלו. סיפור הילד המשתין אכן קשור לשאלה מרתקת לגבי חשיבות האותנטיות. יש מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית שמראים שאפילו ילדים קטנים מעריכים את המקור יותר מאשר העתק שלו. פסיכולוגים שוברים את הראש לנסות להבין מדוע זה כך.
החיבור בין החלק הראשון לשני נראה לי מעט מאולץ, כי, אם הבנתי נכון מהמאמר שלך, אצל הבלגים אין כלל שאלה לגבי האמת ההיסטורית, שהרי ברור שהיה פסל של ילד משתין אותנטי, אי-אז, גם אם לא שרד.
החלק השני של המאמר שלך לא עוסק באותנטיות, אלא באמת היסטורית ובקושי של אומה לקבל את האמת הזו. גם החלק הזה לא שיכנע אותי, כי האמת ההיסטורית שאתה עוסק בה רלבנטית, אולי, למצביעי הבית היהודי ולחרדים, ולא לימנים אחרים. כלומר, רק דתיים תולים את האידיאולוגיה הפוליטית שלהם על אדני ההיסטוריה היהודית הרחוקה.
קל לשער שנתניהו, שטייניץ וארדן יכולים לחיות בקלות עם האמת ההיסטורית שמספרים הארכיאולוגים, כי האידיאולוגיה שלהם לא מבוססת על אמת היסטורית זו. האידיאולוגיה שלהם מבוססת על השואה, האנטישמיות באירופה, והצביעות והרצחנות הערבית. הם אכן לא מקבלים טענות המערערות על הסיפור שהם מספרים לעצמם בנושא, אך מדובר בהיסטוריה קרובה, של פחות ממאה שנים, ולא בהיסטוריה הרחוקה של תולדות עמנו.
אהבתיאהבתי
פרופ' קליינברג,
פוסט מצוין ואני לחלוטין שותף למסקנות, אני בהחלט חושב שאמונה לא ביקורתית וחסרת בסיס היא לא רק אמונה תפלה אלא אף מסוכנת. מאידך, אני כן חושב שחיביים להיות ביקורתיים גם כלפי המתודה הביקורתית עצמה. אין זה מקרה שההיסטוריציזם של ביקורת המקרא, המהווה את התשתית הקונספטואלית של הארכיאולוגיה, צמח מהמסורת היהודית-נוצרית עם תפיסת הזמן ההיסטורית-לינארית, ולא בתרבויות עם תפיסות זמן מעגליות. אתה בוודאי מכיר את התיאוריות של-Karl Lowith. מדע הארכיאולוגיה לא היה יכול להתפתח בתרבות אחרת. אני חושב שצריך לעדכן את המסורת היהודית והנוצרית בהתאם לממצאים, אבל לא יכול להיות שמשהו שנוצר מתוך המסורת הזו, כמו המדע ההיסטורי הביקורתי, יוכל באמת לערער אותה.
אהבתיאהבתי