הסיעות החרדיות בירושלים מתנגדות לפרוייקט תל-אופן בעיר, בשל החשש מחילול שבת. למה חילול שבת? הרי בתחנות שיוצבו בשכונות החרדיות לא יתאפשר לשכור אופניים בשבתות וחגים? כי ירושלים היא עיר קודש. יו"ר סיעת יהדות התורה בירושלים, אליעזר ראוכברגר הסביר: "אנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי למנוע את הדבר הזה. אנחנו יודעים שיש כאלה מיזמים בתל אביב ובמקומות אחרים, אבל ירושלים היא לא תל אביב. ירושלים היא עיר קודש. ככה היא צריכה להתנהל, ככה היא צריכה להיות." השאלה מה יעלה בגורלו של פרוייקט תל-אופן בירושלים לא כל כך חשובה. סביר להניח שתמצא איזו פשרה ישראלית טיפוסית (אם יועבר עוד תקציב לישיבות, לדוגמא,, ייעלם אולי החשש מחילול קודש). מה שחשוב הוא דפוס החשיבה: ב"עיר קודש" האמורה לשחק על פי כללים מיוחדים, יש לרשות הזכות להקדים תרופה אפילו למכה רחוקה מאד. שימו לב שהטיעון בנוגע לזכות להתערב בחייו הפרטיים של אדם ב"עיר קודש" הוא טיעון מתרחב. ראשית נפסלים מיזמים שיש בהם חילול שבת באזורים דתיים או מעורבים (קניונים הפתוחים בשבתות וחגים או תחבורה ציבורית). אחר כך נעשה ניסיון למנוע מאנשים שאינם מעוניינים לקיים מצוות את היכולת לעשות זאת גם באיזורים שיש בהם רוב חילוני ברור ולבסוף, זהו המקרה של תל אופן, נעשה ניסיון לעצור פרוייקט לא משום שיש בו כשלעצמו עבירה—אחרי הכל, מותר גם למקפידים שבמקפידים לרכוב על אופניים; ההחלטה אם לרכוב עליהם בשבת היא החלטתו של המשתמש–אלא משום שהוא עלול להקל על אנשים לעבור עבירה (השבבניקים החרדיים אינם יכולים להחזיק באופניים, בזכות הפיקוח ההדוק בקהילתם, אבל הם יכולים לשכור אופניים מחוץ לשכונה ולחלל שבת בעזרתם). לכאורה התביעה הזאת היא בעייתית לא רק מבחינה עקרונית, אלא גם מבחינה הגיונית. ההגיון שבאיסור על שכירת אופניים דומה להגיון שבאיסור על קניית מכונית. מי שאין לו מכונית, לא יחלל שבת באמצעותה ומי שקונה מזלג יכול לאכול בעזרתו חזיר. אופניים הם כלי. ההחלטה מה לעשות בהם אינה תלויה במשכיר, אלא בשוכר. יש לכם בעיה עם הילדים שלכם? חנכו אותם טוב יותר. אשר לזכות להתערב בחיי האזרחים, כדי למנוע מן הרבים לקיים את סוג החיים הנראה להם בשם איזו "קדושה", יש לומר שערים מעורבות אינן יכולים להיות "קדושות". מקום קדוש הוא מקום שהלא-מאמין יכול להימנע ממנו בקלות. עיר קדושה שלא-מאמינים "לכודים" בה? זה נשמע יותר כמו ערב הסעודית והרפובליקה האסלמית של איראן מאשר כמו העולם המערבי, שאליו לכאורה אנחנו משתייכים.
אבל דומה שהבעיה בירושלים אינה הרצון להפוך את ירושלים לקום או למכה (החרדים מקבלים במידה רבה לרעיון שהעיר, כפי שהייתה תמיד, מחולקת לרבעים שבכל אחד מהם שוררים כללים משלו). הבעיה אפילו אינה החילונים. הבעיה היא התחושה שבתוך הקהילה הדתית נבעו פרצות שההנהגה המזדקנת שלה אינה מצליחה לסתום. ההנהגה החרדית הצליחה לעצור את הטלביזיה, משום שברור שכל תכליתה היא בידור בדרכים שהקהילה אינה מקבלת (חדשות אפשר לקרוא בעיתון או לשמוע ברדיו) ומשום שקל לפקח עליה. את הטלפונים החכמים היה קשה יותר לעצור, משום שהם ממלאים פונקציה שאין לה תחליף. באותה הזדמנות הם פתחו פתח בפני החרדי המשועמם לעולם שלם שהיה עד אז חסום בפניו. ברור שהיו נסיונות למשטר את הכלי המסוכן הזה, אבל הנסיונות הללו נועדו לכישלון. הטלפונים חוללו מהפכה בעולם החרדי, או לפחות בשוליו ההולכים ומתרחבים, מהפכה שאת כל השלכותיה נבין רק בעתיד. כל מה שאפשר לומר למנהיגי הקהילה החרדית הוא: הסוסים כבר ברחו. הניחו לאופניים.
התפרסם בידיעות אחרונות 3.9.15
הבלוג של אביעד קליינברג 
שאלתי פעם רב למה אסור לרכב על אופניים בשבת. הרי אם אינך יוצא מתחום הערוב אינך עושה שום מלאכה. התשובה שלו היתה "גדר". אינל עובר עבירה ברכיבה על אופ]ניים בשבת, אבל אם יתקלקלו ותרצה לתקן אותם תחלל שבת.
זה מה שהחרדים שאתה מתאר עושים. מנסים לבנות גדר של איסור על השכרת אופניים בשביל לשמור על הגדר של איסור על רכיבה על אופניים בשבת.
אהבתיLiked by 1 person