ביבי כג׳י פי אס

אומרים שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. הדימוי הזה אינו דרך טובה לתאר את המציאות הפוליטית. העולם אינו מציית למחזוריות קבועה והאירועים בו אינם חוזרים על עצמם אחת ל12 שעות. התווית מדיניות דומה יותר לניווט. העולם משתנה ללא הרף וג'י פי אס שמתעקש לכוון אותך ליעד ששוב אינו רלוונטי הוא חסר ערך 24 שעות ביממה.העולם שבו אנחנו חיים השתנה. אחרי האביב הערבי קרסו עיראק, לוב, סוריה ותימן (לא במעט בגלל כישלון ההרפתקה העיראקית של ארה"ב) והאסלאם הרדיקלי התחזק. אחרי תקופה של פעילות יתר, בא עידן של זהירות אמריקנית גדולה בהפעלת כוח. הנשיא אובמה העביר את ארה"ב, בתוך זמן קצר להפליא, ממצב של תלות בנפט מן המזה"ת למצב של עצמאות אנרגטית (זהו שינוי שיש לו השלכות אדירות על כל המדיניות האמריקנית באזור, משום שהוא נוגע במבנה העומק של הכלכלה האמריקנית). ובעוד כל השינויים הללו על סיכוניהם וסיכוייהם מתחוללים (ולא מניתי אלא את חלקם), נותר באזור אלמנט אחד של יציבות גמורה—ביבי נתניהו. הג'י פי אס הזה תקוע. הוא ממשיך להוביל אותנו לחלום הבלהות והגדולה של ביבי: למינכן 1938 עם ביבי כצ'רצ'יל–אמנם חסר יכולת להשפיע על האירועים אבל חוזה אותם נכונה; נואם נאומים ומייחל למקום טוב בהיסטוריה. ביבי טוב בלא-לעשות כלום, טוב בלהתעלם מן העובדה שבהיותו ראש הממשלה זה שנים, האירועים אינם מתחוללים בגלל חלוף הזמן. הם מתחוללים גם בגלל החלטות קודמות שלו ולא פחות מזה בגלל היעדר החלטות. במציאות כאמור אין חזרות. רוחאני אינו היטלר, אובמה אינו צ'מברליין ואפילו נתניהו, אבוי, אינו צ'רצ'יל. אבל בשביל לפעול במציאות צריך לחשב מסלול מחדש והג' פי אס של ביבי, שלנו, תקוע.

ברגעים הקשים של התפרצויות אלימות, אל מול דם החפים מפשע, קל לשכוח את אחריותנו למצב ולהתמקם בנוחיות בעמדת הקורבן. העמדה הזאת אינה מופרכת. ישראלים חפים מפשע נרצחים. אבל מעשי הנבלה של האחר אינם מסירים ממך אחריות. אם אתה מתגרה באדם, זה לא נותן לו אמנם רשות לתקוף אותך עם סכין, אבל הטענה שההתפרצות שלו נעוצה אך ורק באופיו הרצחני הינה היתממות מסוכנת. מדינת ישראל של נתניהו מאותתת כבר שנים שהתפקיד היחיד שהיא מועידה לפלסטינים הנו תפקיד הנתינים הצייתנים. בדרך כלל אנחנו מעדיפים לשכוח מהם ומהצרכים המייגעים שלהם. רק כאשר הם מפעילים אלימות אנחנו נזכרים בקיומם. אלימות היא אפוא שפה, השפה יחידה שבה שני הצדדים מתקשרים. הצרה היא שהתקשורת באמצעות אלימות אינה תקשורת של ממש. היא נוטה לשכפל את עצמה ולהתעלם מן ההקשר שהוליד אותה. זה לא שלפלסטינים אין שום תפקיד ביצירת השפה הזאת. רבים מהם היו רוצים לסלק אותנו לא רק מן השטחים אלא מכל ארץ ישראל (וחלקן, נוח לנו לשכוח, פשוט רוצים שקט). אבל התחושות בקרב הפלסטינים אינן בלתי מושפעות ממדיניותנו. ממשלת נתניהו דוחה כל הצעה לפתרון שאינו כניעה פלסטינית. יקרה אשר יקרה, אנחנו ממשיכים במהלך של נישול הפלסטינים באמצעות ההתנחלות ואנחנו עוסקים במרץ בדה-לגיטימציה, ובעצם דמוניזציה, של אבו מאזן, המנהיג הפלסטיני היחיד שדוחה את הטרור ומבקש להגיע לפתרון מדיני. כשמבהירים לעם שאין לו סיכוי להגיע להגשמת ולו חלק מחלומותיו בדרכי שלום, הוא פונה, מתברר, לדרך האחרת. כדי לשכנע אנשים לנטוש את דרך האלימות לא מספיק להראות להם מקל. צריך לתת להם תקווה.

ביבי לא מאמין בתקווה. הג' פי אס שלו תקוע על מינכן. אנחנו מתעלמים מן העובדה שההוראות לא מתאימות לשטח, שאנחנו בכלל רוצים להגיע למקום אחר ומוסיפים לנסוע מערבה. בקרוב נגיע לים. הגעת ליעד.

1 reply »

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s