בנאומו של נתניהו בפתיחת מושב החורף של הכנסת לא היו הפתעות. הים אותו הים ונתניהו אותו נתניהו. ברמה הטקטית, אמר ראש הממשלה את מה שצפוי מכל ראש ממשלה: נילחם בגל הטרור ונכריע אותו. כל ראש ממשלה, מימין ומשמאל, בארץ ובעולם, היה אומר דברים דומים. הפעלת כוח כנגד חפים מפשע (וכל אקט של טרור, תהיינה הצדקותיו בעיני המפגעים אשר תהיינה, הוא פגיעה מכוונת בחפים מפשע; זה מה שהופך אותו ל"טרור") צריכה להיענות בכוח נגדי. אבל נאומו של נתניהו התייחס לא רק לסימפטום—התפרצות של אלימות שבה יש לטפל באמצעות אלימות נגד–אלא גם למחלה. מה גורם לבני אדם "נורמטיביים" (ורוב מפעילי הטרור בגל הנוכחי אינם לוחמים מקצועיים או קנאים דתיים, אלא בני אדם "רגילים" שפועלים ללא תכנית סדורה וללא פקודות "מלמעלה") לצאת לדרך שתוביל הן לפגיעה באחרים והן למותם שלהם? לנתניהו יש תמיד אותו הסבר, הסבר המשחרר אותו מאחריות למעשיו/מעשינו. ההסבר הזה הוא שיש משהו בצד האחר המעורר אותו לאלימות בלי שום קשר למעשינו. הצד האחר מונע משנאה לא רציונאלית כלפינו. "הטרור," הכריז ראש הממשלה, "אינו נובע מתסכול בשל אי התקדמות בתהליך המדיני; הוא נובע מהרצון להשמיד אותנו". אם לא חשוב מה עושים היהודים, אפשר להמשיך כרגיל. לאי ההתקדמות בתהליך המדיני, לקביעת העובדות בשטח, למדיניות האין-תקווה של ממשלות נתניהו אין שום השפעה על מעשי הצד האחר. הפלסטינים אינם "מוחים", אינם מגיבים (בדרך לא לגיטימית) על מהלכים קונקרטים שלנו, הנתפסים על ידם כשבירת כללי המשחק. הם שונאים אותנו, תמיד שנאו ("בכל דור ודור" ) ותמיד ישנאו. שימו לב לשימוש במונח "השמדה". הפלסטינים אינם מונעים רק על ידי הרצון לסלק אותנו מהשטחים הכבושים, או אפילו מכל שטחי ישראל. הם רוצים "להשמיד אותנו". המשחק הוא אפוא "משחק סכום אפס".
זהו המשחק החביב על נתניהו, משום שהוא מבטא אפס אחריות. לא זו בלבד שהוא מניח שמעשינו לא ישנו דבר (גם התייחסות אחרת לפלסטינים לא תשנה את תפיסותיהם ולא תגרום להם לחדול מאלימות), אלא שהוא מעביר את הסכסוך המקומי, על אדמה ועל כבוד לאומי, לספירה הקוסמית של דחף בלתי נשלט להשמדת יהודים. הוא מתרגם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לטריטוריה המוכרת של התייצבות יהודית אל מול גרמניה הנאצית. מן הצד האחד אויב מפלצתי שהפך את השמדת היהודים למטרתו ומן הצד האחר העם היהודי—שנתניהו רואה את עצמו כמנהיגו ההיסטורי. כל ההבדל בין מינכן 1938 לירושלים 2015 הוא שהפעם יש ליהודים נשק ומנהיג שמוכן להפעיל אותו. במובן המוסרי העמוק נתניהו רואה את עצמו לא רק כמנהיגו של העם היהודי, אלא גם כחלוץ הניצב לפני המחנה העולמי כולו. במילים אחרות, הוא אינו רק משה רבנו המבקש להפריד את עמו מן המצרים, בשם זכות ההגדרה העצמית של עם ישראל ("אנחנו פה והם שם"), אלא גם צ'רצ'יל המוליך, בודד, את העולם כולו למלחמת חורמה בכוחות הרוע, מלחמה שתסתיים רק עם כניעת הצד האחר ללא תנאי.
המגלומניה ההיסטורית-היסטרית של נתניהו, כרוכה בהאדרת כוחו של האחר (לא מדובר בילדים מנופפי סכין, אלא בנסיון השמדה שבו עצם קיומה של המעצמה האזורית, ישראל, נתון בסכנה) למען ההאדרה העצמית (לא מדובר באדם "שנתקע" מנטאלית בעבר המועדף עליו, אלא במנהיג מרחיק ראות המבקש להושיע את העולם כולו). היכולת לתרגם את המציאות המורכבת של ההווה לעבר פשוט שיש בו שחור ולבן, משמידים בפוטנציה ומושמדים בפוטנציה היא סוד כוחו הפוליטי של נתניהו. זהו גם סוד חולשתנו. להתעלמות מן המציאות יש מחיר. אנחנו משלמים אותו.
התפרסם בידיעות אחרונות 14.10.15
הבלוג של אביעד קליינברג 