אמאלה שמאל

הקווים הישנים שהפרידו בין הימין והשמאל קיימים להלכה, אבל כמו הקו הירוק, הקיים גם הוא להלכה, אבל למעשה איננו עוד, הם נעשו מטושטשים. לכאורה יש עדיין ישראלים המאמינים בנסיגה מן השטחים, אבל יש פחות ופחות ישראלים המאמינים שזה יקרה אי פעם; יש עדיין ישראלים המאמינים בשלום, אבל רובם אינם מוכנים לשלם את מחירו; יש עדיין ישראלים המאמינים במדינה חילונית, אבל מה שהם נכונים להגדיר כחילוני כולל יותר ויותר דברים שהצופה המופתע מן הצד היה מגדיר כדתיים-לאומיים; הם עדיין מאמינים, לפחות להלכה, בעקרונות אוניברסליים כמו שוויון, אבל כמות החריגים שהם מוכנים להחיל על העקרונות האוניברסליים הללו הייתה מעיפה את גבותיו של הצופה שלנו לפסגות ההימליה.

אם נגדיר שמאל כמחויבות לעקרונות אוניברסליים ולפשרה בפועל (כלומר לפשרה ממש ולא רק לרעיון הפשרה), נגלה שיש במפה הפוליטית בישראל ימין גדול מאד, מרכז-ימין גדול (הכולל מפלגות כמו המחנה הציוני, יש עתיד וכולנו) ו"שמאל" זעיר (מר"צ וחלק מסוים מן הרשימה המשותפת—רשימה שמורכבת בחלקה מאלמנטים לאומנים ודתיים ולאומיים, שההבדל בינם לבין הימין הדתי-לאומי היהודי הוא בכיוון ולא בתפיסת העולם). הרבה כבר נאמר ונכתב על הסיבות לקריסת השמאל הישראלי (חלקן פנימיות—משבר הנהגה מתמשך; וחלקן חיצוניות–השילוב בין טרור פלסטיני לעליית האסלאם הרדיקלי). אבל תהיינה הסיבות אשר תהיינה, העובדות מדברות בפני עצמן—השמאל הישראלי כמעט נעלם. תפיסת העולם הפוליטית השלטת בישראל כיום, בימין ובמרכז, היא במהותה תפיסת עולם ימנית. אפשר לקרוא לה במונח שטבע אהוד ברק, "וילה בג'ונגל". העולם סביבנו, מפלסטין ועד שוודיה, מוגדר  כעולם שמונע על ידי אנטישמיות עמוקה. ההנחה הזאת מצדיקה התעלמות גמורה מכל מה שיש "לעולם" להציע ("העולם" הרי מבקש את אובדננו) והפעלת מצב חירום מתמשך. מצב החירום הישראלי (שבפועל אינו חרום, אלא הנורמה) מעניק לגיטימציה גורפת לחריגות–לשלילת זכויות, לאפליה, לגזענות שמלבד המונח "גזענות" אינה טורחת להסוות את עצמה. כל אלה מוגדרים פה במונחי "אין ברירה". מי שמעז לקרוא למעשים כאלה "עוול" או "טעות" מעיד על עצמו שהוא "הזוי", או גרוע מזה, שונא ישראל. הווילה אמנם נוהגת לא פעם כאילו הייתה "ג'ונגל", אבל כיוון שהיא "נאלצת" לנהוג כך (בגלל השכנים) היא נותרת נאורה, צודקת וחפה מחטא כשהייתה.

בהתחשב בעובדה שהתפיסה הזאת היא חלק מקונסנזוס רחב ביותר, מפתיע התפקיד ש"השמאל" ממלא בפוליטיקה הישראלית. אם לשפוט על פי הקמפיין המתמשך המנוהל כנגדו בציבוריות הישראלית, על פי ההזהרות המתמשכות מסכנותיו האיומות, אפשר היה לחשוב שמדובר במחנה רב כוח ורב השפעה. ההאשמה בשמאלנות היא האיום הפוליטי הנורא ביותר בישראל. בוז'י הרצוג ויאיר לפיד, למשל, מקדישים חלק ניכר ממרצם להתנערות ממנה, בניסיון מתמיד להוכיח שאינם חלק מאותה מהות, דמיונית ודמונית, שהזדהות אתה פירושה, כך נראה שהם סבורים, התאבדות פוליטית. כיוון שהימים היפים שבהם היה "המערך" השנוא בשלטון חלפו עברו, הופכות דמויות שוליות יחסית כמו גדעון לוי או זהבה גלאון (שהואשמה לאחרונה בעידוד הטרור—לא פחות) למעין תחליף, שהרי בלי "שמאל" אי אפשר, ובאין שמאל גדול, יצלח גם שמאל קטן. ההתנשאות של השמאל (שמאל=התנשאות, כידוע), הפנטזיונריות של השמאל, חוסר הפטריוטיות של השמאל—לולא שלטו אלה במדיניות הישראלית היה מצבנו נפלא כנראה. כמה חבל שהימין לא בשלטון. רגע, תגידו: הימין כן בשלטון. לא נכון. מי ששולט באמת במדינה הם גדעון לוי, זהבה גלאון והמוני תומכיהם החשאיים. זהירות.

המערכה נגד השמאל הדמיוני של הימין הישראלי הוא חלק מגישה כוללת של התנערות מאחריות. מבחינה פוליטית ההתנערות הזאת מאחריות עובדת. הבעיה היא המציאות. המציאות היא שבישראל אין מבוגר אחראי. אוי.

התפרסם בידיעות אחרונות 21.10.15

5 replies »

  1. ב-"1984" של ג'ורג' אורוול כבר הוסבר ששלטון טוטליטרי "זקוק" לאויב דמוני (ואני מוסיף – מבית ומחוץ) כדי לשלהב את ההמונים ולגרום להם לחשוב ב"כיוון הנכון". קלישאתי מדי לחזור לדוגמאות של גרמניה הנאצית ולדמוניזציה של היהודים שבוודאי לא היו בעלי כח, או יכולת איום על המשטר.

    אהבתי

  2. עקרונות היסוד של ימין מול שמאל הם: סובייקטיביות מול אובייקטיביות
    הימין רואה את הצד שלו (קרי העם שלו) כבעל קדימות לעומת הצד שני, ולפיכך שואף לפתרון לא מאוזן. דוגמאות: טרנספר, סיפוח אבל עם אזרחות פחותה, מדינה יהודית, חוק השבות
    השמאל רואה את המציאות מהצד, בלי לתת לצד שלו עדיפות, ולכן אינו מסכים עם רעיונות הימין. הימין בתגובה מפרש אי תמיכה ברעיונותיו כבגידה
    הימין רואה את הסכסוך כמאבק שבו יש טוב ברור מול רע ברור, ולכן יעדיף להגיע לפתרון של הכרעה על פני פתרון של הסכמה
    השמאל רואה את הסכסוך כמאבק בין שני צדדים כלשהם ורואה בהגעה להסכמה כפתרון העיקרי, ומתנגד כעקרון לפתרון של הכרעה

    אהבתי

  3. מדויק ומאיר עיניים כרגיל.
    הכותרת שלי למצב היא 'הרוב המיואש והמייאש'. אני משוחח עם לא מעט אנשים על "המצב", כאלה שבעבר הצטיירו בעיניי כפרגמטיים ומתונים, והמשותף להם (בהכללה כמובן) הוא פחות או יותר: "אין סיכוי לפתרון. הם מבינים רק כוח. תראה מה קרה כשויתרנו או שהראינו נכונות לוותר. האיסלאם רצחני וזה כלל לא קשור לסכסוך הטריטוריאלי". וכיו"ב.
    כשאתה מנסה להסביר שאנו מנסים כבר זמן רב את דרך "הכוח" וזה לא פותר את הבעיה, כי כוח לבדו לא מספיק, אין עם מי לדבר.
    כשאתה מדבר על הצורך בהפרדה, דווקא לאור השנאה התהומית וחוסר האמון בין הצדדים, מסתכלים עליך כאילו אתה היפי הזוי שנחת מוודסטוק.
    כשאתה מסביר שזה או שתי מדינות או מדינה אחת דו-לאומית, המתבררת כאסון לכל מי שעוד השתעשע ברעיון העיוועים הזה, לאור המתרחש במיקרו בירושלים, הם אומרים שאין כל סיבה "לתת להם מדינה", כאילו מדובר במתנה, כאילו שמתוקף מעמדנו הרם אנו מחלקים מדינות לכל דורש בהתאם לשיקול דעתנו וכאילו לא מדובר קודם כל באינטרס שלנו, להיות בעלי גבולות ברורים ומוכרים.
    כשאתה מתעקש לא להבין מדוע לאור תפיסתם לגבי הפלסטינים ("כולם רוצים להשמיד אותנו") הם דווקא מתעקשים להישאר יחדיו ולא להיפרד, הם משיבים ש"אין ברירה, אין פתרון וצריך ללמוד לחיות עם זה, ביד חזקה". לטענה כי מה שמשתמע מדבריהם זה שהם רוצים בעצם "לנהל את הסכסוך", כשברור לכל בר דעת מי מנהל את מי, הם מתייחסים בביטול מוחלט.
    וזו הבעיה. רוב הציבור אוחז בדבקות בתפיסות מיואשות ומייאשות אלו, ובשל התנהלות הצד השני (הבעייתית כשלעצמה), הם (אותם מתונים ופרגמטיים לשעבר) מסרבים בתוקף לבחון את התרומה השלילית שלנו למצב. וכאשר זהו הלך הרוח השולט, קשה לראות שינוי חיובי באופק. אלא אם יונחת עלינו פתרון כפוי, שכנראה יהיה רע יותר מזה שיכולנו להשיג במו ידנו, אך נצטרך ללמוד לחיות עימו.

    אהבתי

  4. אתה רואה איזושהיא דרך להזיז מישהו (ולו אדם בודד כלשהוא) מתפיסת העולם הימנית? או שזה בדרך כלל ידרוש הכרות אישית מעמיקה, כישורים רטוריים ופסיכולוגיים, ושעות ארוכות של שיחות נפש פוליטי/פילוסופיות?

    (אגב, ההסבר האחרון שקיבלתי בשיחה/ויכוחון עם ימנית לאחריות הנצחית של השמאל למצב הוא ש״הפרקליטות מגבילה את הממשלה ולמעשה מאלצת אותה ליישם את מדיניות השמאל״, כך שלמעשה בעיני הימנים, כל עוד התקשורת/מערכת המשפט/והפרקליטות מייצגים או מגינים על ערכים אוניברסליים או מעודדים פשרה אפשר לתלות בהם את האחריות למצב.)

    אהבתי

    • ל- intoread:
      האמת, לדעתי אין תוחלת בשיחות נפש פילוסופיות ולא יהא בהן כדי לשנות את העמדה הימנית הטיפוסית, מהסיבה הפשוטה שאין מי שמקשיב.
      ישנם לדידי רק שני דברים אשר עשויים לשנות אולי את עמדת ה"כוח, רק כוח וכמה שיותר כוח" (ואני לא מדבר על פתרון כפוי, שלא ישנה עמדות אלא פשוט יציב בפנינו עובדה מוגמרת).
      האחד הוא מנהיג אמיתי ובעל שיעור קומה שלא יתבייש להציג בריש גלי עמדה מדינית פרגמטית ואמיצה. אין לצערי מנהיג כזה באף אחת מהסיעות המכנות את עצמן "מרכז-שמאל". כולם עסוקים בתחרות מי דומה יותר לביבי ומתאימים את עמדתם כזיקית בהתאם לרחשי הלב של הציבור. אין חוט שדרה, אין חזון ואין אסטרטגיה. ריק מנהיגותי.
      השני הוא, לצערי הרב מאוד, קטסטרופה אמיתית – בטחונית או כלכלית או שתיהן יחדיו – אשר אם תתרגש עלינו חלילה יכולה לטלטל תפיסות עולם ולשנותן. ברור שאיש לא מייחל לכך. אני חושש שעשרות שנים של שליטה על מיליוני אנשים ושלילה ברוטאלית של זכויותיהם, הפכו אותנו לשיכורי כוח ואף גזלו מאיתנו את היכולת לחשוב בצורה רציונלית.
      הפכנו לבריון מתקרבן. זה שילוב נוראי וטרגי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s