לא זבנג ולא גמרנו

טרור הוא לוחמה פסיכולוגית. הטרוריסט מבקש לגרור את קורבנו לזירה הרגשית שבה יתרונותיו החומריים של זה מתבטלים. הטרור מופנה למטרות המעוררות תגובה רגשית חזקה: סמלים לאומיים ודתיים, אזרחים, נשים וילדים. הוא התגרות. התגובה הרצויה לטרוריסט היא אובדן שיקול הדעת של נפגע הטרור. אידיאלית מבחינת הטרוריסט, הצד הנפגע יגיע למסקנה שמה שהטרוריסט רוצה "לא שווה את המחיר" הפסיכולוגי (והפוליטי) שהטרור גובה. כאשר ברור שנפגע הטרור אינו יכול או אינו רוצה להיענות לדרישות (החלת השריעה על אירופה למשל) מטרת הטרור היא לגרום לו להסתבך בפעולות אזרחיות וצבאיות שישרתו את המטרה הכוללת של הטרוריסט בטווח הארוך. ענישה קולקטיבית, למשל, מספקת אמנם את הצורך הפסיכולוגי של הקורבן בנקמה, אבל לא פעם היא מביאה דווקא לתמיכה גוברת בטרוריסטים. יציאה למלחמה שקשה או בלתי אפשרי לנצח בה, מגדילה את הסיכוי שקורבן הטרור (לטרוריסט אין בעיה לספוג אבדות—זה עיקר כוחו) יחליט לשלם "כופר נפש" כדי "לצאת מהברוך".

תנו לי להציע לכם שתי דוגמאות לתגובה לטרור. אחרי פיגועי ה11 בספטמבר, מיהרה ארה"ב לצאת למלחמה בעיראק ובאפגניסטן. זו הייתה תגובה נחרצת וגאה שראש ממשלת ישראל כיום, בנימין נתניהו, תמך בה בהתלהבות. המעצמה הגדולה, ובאותם ימים העשירה, ביותר בעולם השקיעה מאמץ כספי וצבאי אדיר במלחמה בטרור. זה כלל מאמץ מודיעיני חסר תקדים, השקעה מסיבית בצבא, שינוי דרמטי בכללי המשחק החוקתיים בארה"ב (מה שמכונה חוק הפטריוט) והרבה מאד מגפיים על הקרקע—בקיצור, כל הדברים שמבקריה של צרפת תובעים ממנה כיום. פחות מחמש עשרה שנים מאוחר יותר, קשה לומר שהטרור נוצח. המלחמה הכושלת בעיראק גרמה נזק בלתי נתפס כמעט ליציבות האזור כולו. היא חיזקה מאד את איראן, סייעה בפירוקה של סוריה, הולידה את דאעש והדבר האחרון שניתן לומר עליה הוא שצמצמה את הרג החפים מפשע בעולם. המלחמה באפגניסטן הצליחה בצורה דומה. ארה"ב מחכה להזדמנות להסתלק. כאשר זה יקרה, הטאליבן, צפוי להשתלט על המדינה.

דוגמא שניה: לכאורה מדינת ישראל היא התומכת העיקרית במדיניות הפטיש כפתרון לבעיית הטרור. ישראל משקיעה חלק גדול מאד מן התקציב השנתי שלה בביטחון, היא מתקיימת מאז היווסדה במצב חירום המעניק סמכויות נרחבות ביותר לממשלה בנושאי ביטחון והיא יוצאת מעת לעת ל"מבצעים" צבאיים כתגובה על התגרויות של טרוריסטים. אבל מבט נוסף מגלה תמונה מורכבת יותר. על אף שלגבולה ממש שוכנים שני ארגונים מעין-מדינתיים הדוגלים בטרור ומשתמשים בו—החיזבאללה והחמאס—מדינת ישראל מעדיפה שלא לנסות לפתור את הבעיה אחת ולתמיד על ידי מלחמה כוללת. צה"ל נזהר מאד שלא לסבך את המגפיים על הקרקע. במלחמה האחרונה בעזה ("צוק איתן") הכריזה ישראל של בנימין, "מר טרור", נתניהו, כי חמאס פיגועיו ומנהרותיו מהווים איום קיומי חמור על ישראל. למרות ההכרזה, הסתפקה ישראל בכניסה קרקעית מינימלית, חתרה להפסקת אש מהר ככל האפשר ונסוגה ללא הסכם של ממש. החמאס נותר השליט הלא מעורער של עזה והוא שולח מעת לעת מפגעים לישראל. ומה שנכון לגבי עזה והחמאס נכון לגבי לבנון והחיזבאללה. הסיבה למדיניות הישראלית אינה רכרוכיות אירופית. לממשלת נתניהו היה השכל לא לעשות את מה שהיא מציעה בתוקף לאחרים. זה לא משום שנתניהו ניחן בתבונה פוליטית עמוקה. זה משום שהחיים מסובכים וכשזה נוגע בך, אתה לומד מהר שלא כל בעיה אפשר לפתור עם פטיש.

האם זה אומר שלא צריך לעשות כלום בתגובה להתגרות של דאעש? ההפך הוא הנכון. צריך לפעול בקור רוח ובשיקול דעת, להפעיל אמצעים כלכליים וצבאיים, בתבונה (ההבנות עם מצרים מחלישות את החמאס יותר ממאה מבצעים) ולא להיגרר לצורת החשיבה של היריב. מי שמבין את זה הוא ברק אובמה. הוא היחיד כיום המדבר על המאבק בדאעש בצורה שקולה. אומרים עליו שהוא נטול רגש. אולי הוא פשוט בעל ניסיון. הטרוריסט מבקש לגרום לך לפעול מהבטן. זה הזמן להפעיל את הראש.

התפרסם בידיעות אחרונות 18.11.15