רוקד בגשם

נראה שנתניהו מרוצה בוועידת האקלים בפריז. ראשית הוא מרוצה משום שהשאיר את השר להגנת הסביבה, אבי גבאי, בבית. אבי גבאי מתעניין מידי באקלים ויש לו גם דעות משלו על מתווה הגז. הוא מיותר אפוא בפריז (ואולי גם בממשלה). שנית, הוא מרוצה כי יש לו התחושה (המוצדקת) שישראל וענייניה הפנימיים (האינתיפאדה השלישית למשל) לא מצויים כרגע בראש מעייניה של הקהילה העולמית. מבחינתו של נתניהו זה טוב. תשומת הלב של העולם היא בדרך כלל בעיתית, שהרי העולם אינו שותף לתפיסת העולם של השר אורי אריאל בדבר מלכות ישראל השלישית, בית המקדש השלישי ואברי הרבייה של חתולים ממין זכר על פי ההלכה. רוב העולם מתקשה להבין את מדיניותה של הממשלה, שאורי אריאל שר בה ובנימין נתניהו עומד בראשה, וחושב שהסרבנות המדינית שאימצה לעצמה בשם חלום ישראל הגדולה אינה משרתת את ענייניו (וגם לא את עניינינו). אבל כרגע כאמור "הכיבוש" יכול לחכות. מנהיגי המערב מוטרדים ממשברים דחופים יותר: הטרור, ההגירה, המתיחות בין תורכיה לרוסיה. בנסיבות שנוצרו, ישראל היא שחקן חשוב במשחק השחמט העולמי ומנהיגי העולם רוצים להשתמש בה. טוב מאד. "האפיון והקריקטורה שמתארים אותנו כמוקצים," הכריז ראש הממשלה, "לא משקפים את מעמדה האמתי של ישראל." לא מוקצה, נתניהו מהלך אפוא במסדרונות ופוגש אנשים. הוא שוחח עם אובמה וקרי ונזף בהם על ההסתה ברשות. הוא שוחח עם מוגריני מן האיחוד האירופי ונזף בה על סימון מוצרים מן ההתנחלויות. לפעמים הוא לוחץ ידיים. הוא לחץ את ידו של אבו מאזן, למשל, ומיהר להוסיף שמדובר במחווה ריקה ("יש פרוטוקול דיפלומטי ואני מתנהג כמקובל"). לחיצות יד אחרות זכו למשקל כבד יותר: "מנהיגים ערבים נגשו אליי לעיני כל העולם ולחצו את ידי…אני לא מדבר רק על אלה שיש לנו יחסים אתם; גם אחרים. אחד מהם הביע הערכה לנאום שלי באו"ם". עד כדי כך. על אף שהמנהיגים הללו יצאו לכאורה מן הארון הדיפלומטי ולחצו את ידי ראש הממשלה לעיני "כל העולם", נמנע נתניהו בדיסקרטיות מלנקוב בשמות. ג'נטלמן נשאר ג'נטלמן.

אבל המחמאות על הנאום באו"ם היו צריכות להזכיר לנתניהו כמה עובדות לא נעימות על החיים. הקמפיין של נתניהו נגד ההסכם עם איראן היה גדוש ברגעים דרמטיים ומרגשים אפילו יותר מן המפגשים במסדרונות הפריזאים. ראש ממשלת ישראל נאם באו"ם (פעם אחת הראה תמונה של פצצה מקווקוות ופעם אחת שתק שתיקה רבת משמעות). ראש הממשלה נאם בקונגרס האמריקני. הוא הזכיר את המן הרשע ואת היטלר וגרף תשואות מן הנוכחים. אלי ויזל ושרה נתניהו התרגשו מאד. העניין הוא שכאשר כל הרעש והדרמה הללו נגמרו, כאשר התפזר העשן הרטורי של ראש הממשלה, הגיחו מתוכו מנהיגי המערב ואיראן ובידם הסכם חתום. המפה הסינופטית של האינטרסים העולמיים רגישה לתנודות עונתיות, אבל האקלים אינו משתנה. ישנו פער בלתי ניתן לגישור בין תפיסת ישראל הגדולה של נתניהו ואריאל לבין התפיסה הגיאופוליטית של כל השחקנים הגדולים בעולם. בניגוד לטענות החוזרות ונשנות של נתניהו ומרעיו, העולם אינו זומם לכלותנו. הוא סבור שעלינו לסיים את ההרפתקה האימפריאלית שלנו, לא כדי להביא עלינו כלייה, אלא כדי לאפשר לעצב מחדש את מפת האינטרסים של המזרח התיכון. כדי שישראל תוכל להיות חלק ממערך בריתות פרו-מערבי באזור, היא חייבת לפתור את הסכסוך שלה עם הפלסטינים. זה כרטיס הכניסה. הנתון הזה לא השתנה. זה לא קשור לאהבת הפלסטינים (במערב לא אוהבים אותם) או לשנאת ישראל (במערב לא שונאים אותנו). זה קשור לאינטרסים. בינתיים אפשר לשתף אתנו פעולה. ישראל, להזכירכם, הייתה בעלת ברית קרובה של דרום אפריקה. ברגע מסויים ישראל גמרה את הרומן. אינטרסים.

התפרסם בידיעות אחרונות 2.12.15

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s