להלכה אין רע בפרס ליוצרים בתחום התרבות היהודית, שעליו הכריז ביום ראשון שר החינוך נפתלי בנט. למעשה הפרס הזה מעורר תהיות. הוא מעורר תהיות בעיקר משום שתפיסת ה"תרבות היהודית" שאותה מייצג נפתלי בנט היא בעייתית. ההודעה כי הפרס יהיה באחריות האגף לתרבות תורנית מהווה רמז עבה למהות הבעיה: בעיני שר החינוך במדינת ישראל היהודית-דמוקרטית, תרבות יהודית היא תרבות דתית. התפיסה הזאת עומדת בניגוד למהלך ההיסטורי שניסו אבות הציונות המדינית להתוות: המהלך שקבע שיהודים הם עם וכי מגיעה להם מדינה מכוח היותם עם ולא מכוח היותם קהילה דתית. לקהילות דתיות יש זכות לחופש פולחן. לעמים יש זכות הגדרה עצמית. היהדות היא דת, אבל היהודים הם עם. הציונות האמינה באופציה החילונית היהודית. אדם יכול להיות יהודי טוב וציוני טוב מבלי לקיים מצוות ומבלי להקפיד לא על קלה ולא על חמורה. אדם אינו יכול להיות קתולי חילוני, משום שלהיות קתולי פירושי לא להיות חילוני. אדם אינו יכול להיות מוסלמי חילוני. הוא יכול להיות צרפתי חילוני וירדני חילוני. יהודי יכול להיות חילוני, משום שיהודים הם עם. לאמונה הזאת בעמיות יהודית, שבנט מאמין בה לכאורה, יש השלכות תרבותיות חשובות: פירושה שהמשורר והמתרגם דורי מנור הוא יוצר בתחום התרבות היהודית בדיוק כמו הרב יצחק שילת; לא פחות ולא יותר. פירושה שהקולנוען ארי פולמן הוא יוצר בתחום התרבות היהודית בדיוק כמו הרב חיים סבתו. כל מה שנוצר בקהילה יהודית, ומופנה אליה, הוא תרבות יהודית: סרטי בורקס, רוק כבד, שירה להט"בית, פירושים למקרא ולתלמוד, ספרות "גבוהה" חילונית ודתית. חיבוריהם המדעיים של רמב"ם (בתחום הרפואה) ורלב"ג (בתחום האסטרונומיה), ממש כמו שירי החשק של שמואל הנגיד ושל רשב"ג הם "תרבות יהודית".
אני מניח שהשר בנט חולק עליי. בעיניו "תרבות יהודית" היא התרבות שהממסד הדתי-לאומי בן ימינו מגדיר כיהודית. לו היו הדברים נדונים במונחי הזמן הזה, היו שירי היין והחשק של משוררי ספרד מודרים מן הפרס ואילו חיבוריהם הפרשניים או שירת הקודש שלהם מוכרזים כראויים לו. אבל השאלה העקרונית אינה גבולות הפרס, אלא גבולות הלגיטימיות הישראלית. הפרס של בנט הוא ביטוי אחד, שולי יחסית, למהלך תרבותי המבקש להשיב עטרה ליושנה. הוא מבקש להגדיר אותנו מחדש כקהילה דתית, קהילה שיש בה אמנם דרגות של אדיקות ומחלוקת (למשל בין חרדים לציונים דתיים), אבל חילוניות מוחלטת מוצאת בה בהדרגה אל מחוץ למחנה. המהלך הזה אינו בלתי קשור להתקפה הפוליטית-תרבותית על "השמאלנות". חילוניות נתפסת כאחד מביטוייה של מחויבות לערכים אוניברסליים וערכים אוניברסליים הלא מנוגדים לערכים יהודיים. הזיהוי בין שמאלנות לחילוניות נועד להפוך את שתיהן ללא לגיטימיות. לכן חשוב גם לאוכלי טרפות ונבלות כמו חה"כ יאיר לפיד, להצטלם עוטי טלית ותפילין ולהכריז על היותם "אנשים מאמינים". מה שחשוב אינו טיבה המדויק של אמונתם של המצטלמים, אלא דחיית החילוניות-שמאלנות המסוכנת. התהליך שפרופ' יגיל לוי קרא לו "התאוקרטיזציה של הצבא בישראל" זוכה לסיועם של פוליטיקאים ואנשי צבא מחללי שבת בפרהסיה, משום שהדת נתפסת ככלי חשוב לפטריוטיות בהגדרתה הימנית. למען חיזוק רוח הלחימה באמצעות הדת (שהפכה לתומכת לחימה), מוכנים הסייענים החילונים לוותר לא רק על ערכיהם הפוליטיים (שוויון מגדרי למשל), אלא גם, כאמור, על תפיסת העמיות הציונית המוצהרת שלהם עצמם.
המהלך הזה, של דתיזציה-לייט (לבנט ולחבריו ברור שהחברה הישראלית אינה מוכנה לקבלה מלאה של עול תורה ומצוות) בשם ערכי הפטריוטיות הופך אותנו מחדש לשטייטל, חמוש הפעם. בשטייטל הזה יכולים לחיות גם חילונים ולא יהודים, אבל השטייטל לא שייך להם והכללים בו אינם הכללים שלהם. ככל שיבינו את זה מוקדם יותר כן ייטב.
התפרסם בידיעות אחרונות 9.12.15
הבלוג של אביעד קליינברג 
Secular Catholics are people who were raised Catholic but who "cannot find Catholicism as their central life project," according to Tom Beaudoin, associate professor of theology at the Graduate School of Religion and Religious Education at Jesuit-run Fordham University in New York. Secular Catholics, he said, are "occasional Mass attenders, rare Mass attenders or never Mass attenders."
אהבתיאהבתי