הזכות לא לרעוב

ועדת התביעות הודיעה שהיא מפסיקה את התמיכה לעשרות בתי תמחוי המספקים מזון לניצולי שואה, עד שיובטח כי התמיכה ניתנת לניצולי שואה בלבד. בארץ געשו הרוחות, הן בשל החשש שאנשים יוותרו ללא מזון והן משום שהדרישה הזאת עלולה להביא לכך שבבתי התמחוי תיווצר מעין סלקציה בין רעבים מיוחסים לבין רעבים לא מיוחסים. הראשונים (ניצולי השואה) יזכו במזון; האחרונים ילכו הביתה בבטן ריקה. החשש הזה אינו מופרך. אלא שאין לראות בוועדת התביעות את האחראית לו. "וועדת התביעות" היא מלכ"ר  אמריקני  המנהל משא ומתן לקבלת פיצויים מממשלת גרמניה, להשבת רכוש לניצולי השואה ולסיוע לניצולי השואה. במילים אחרות, מדובר בארגון שאין לו שום מחויבות למדינת ישראל ולבעיות הרווחה שלה. המחויבות היחידה שלו היא לניצולי השואה. מי משמחויב לכל האזרחים בישראל הוא מדינת ישראל. חרפה היא שבמדינה בעלת אמצעים כמו מדינת ישראל ישנם אנשים רעבים וחרפה היא שהמדינה מתנערת מאחריותה להם ומסתמכת על תורמים מחוץ לארץ כדי לפתור את הבעיה.

המחויבות הראשונה של מדינה מתוקנת היא לוודא שלכל אזרחיה יש מזון וקורת גג. המחויבות הזאת קודמת לכל אחרת: היא באה לפני עוד טנק ולפני עוד מבנה ציבור ואפילו לפני תוספת שכר לחברי הכנסת. קודם כל מוודאים שאיש אינו רעב ושאיש אינו נטול קורת גג. אחר כך כל השאר. ובעניין הזה, חשוב להבהיר, אין עדיפות לניצולי שואה על אחרים.  לכל אזרח במדינה, ניצול שואה, יוצא ארצות שבהן לא התחוללה השואה, יהודי או ערבי, הזכות להיות חופשי מרעב ומחוסר בית. בדיון שהתקיים ביום ג' בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, נתן יו"ר הוועדה אלי אללוף ביטוי לתחושה הזאת. בדבריו לניצולת השואה, מרים גרייבר,  שהביעה רתיעה מעצם ההזדקקות לבתי תמחוי, אמר אללוף: "מי שזקוק לשירות הזה צריך לקבל אותו. אל תזלזלו בכך שמישהו אחר, לא רק מישהו מסוים, סובל. גם אנחנו סבלנו. תספיקו לזלזל. זרקו גם אותנו, המרוקאים. אנחנו ניצולי שואה ללא מחנה". הדברים, שאללוף התנצל עליהם בחצי פה בהמשך הדיון, מעידים כי הוא רואה בשואה מעין כרטיס לזכויות יתר והוא מבקש אפוא לנכס אותה גם למען מגזרים אחרים המופלים לרעה. אני רוצה להניח שאללוף אינו חושב באמת שהסבל שעברו המרוקאים, מעורר כאב ומביש ככל שיהיה, דומה לסבל שעבר על ניצולי השואה. דומה שהוא השתמש בהשוואה האומללה הזאת פשוט משום שהפנים את הרעיון שזכויות טבעיות של אזרחים מותנות בהיותם חלק מן החוויה המכוננת של מדינת ישראל, השואה. אלא שהזכויות הטבעיות של בני אדם—לחירות ולכבוד, למזון ולקורת גג—אינן מותנות ואינן זכויות יתר. כל אזרח במדינת ישראל  זכאי להן מעצם היוולדו, מעצם היותו אדם החי כאן. הוא לא צריך להוכיח שקופח בעבר. הוא לא צריך להוכיח שנעשה לו עוול. זכויות טבעיות מגיעות לכל אדם באשר הוא אדם והן מגיעות לבני אדם מן המדינה שבה הם חיים ולא מנדבנים. מה שמעבר לזה תלוי אולי במשאבים פנויים. האם להקים בית קולנוע בעיר? אם ישנם משאבים פנויים. אם אין, מסתפקים במה שיש או מגייסים תרומות.

כל זה אינו אומר שלא ראוי להעניק לאזרחי ישראל שעברו את השואה תמיכה מעבר למינימום. הם זקוקים לא פעם לסיוע נוסף משום שהחוויות הקשות שעברו הותירו בהם צלקות ויצרו צרכים ייחודיים. ארגונים כמו ועידת התביעות יכולים להעניק להם סיוע מעבר למינימום ההכרחי, מסיבותיהם הם. אבל את המינימום צריכה המדינה לספק. לכל אזרחיה. ללא אבחנה. היא אינה עושה זאת. זאת חרפה.

התפרסם בידיעות אחרונות 23.12.15