מרוב יוצאי דופן לא נשארה דופן

השאלה שנשאלתי בשיחה המקדימה הייתה, האם האירועים שאנחנו צופים בהם בימים אלה צריכים להדאיג אנשים שהדמוקרטיה יקרה לליבם. האם קמפיין השנאה של "אם תרצו" נגד אירגוני זכויות האדם צריך להדאיג אותנו? האם תמונות ההמון המשתולל מנפנף הסכינים, דוקר תמונתו התינוק שנרצח בדומא, עלי דוובשה, צריך להדאיג אותנו? האם ביטויי הבוז המתרבים לערכי השוויון, לחופש הביטוי ולזכויות אדם צריכה להדאיג אותנו? התשובה לכל השאלות הללו היא כמובן כן. כל זה צריך להדאיג, להדאיג מאד. אבל השאלה שלא נשאלה צריכה להדאיג אותנו לא פחות: האם כל אלה הם עדיין בבחינת חריגים? האם מדובר בתקלות ושיבושים, באיומים על הנורמה, שבה לכאורה אנחנו מאמינים, או שזאת הנורמה החדשה? האם ערכי השוויון הצדק, האנושיות שאינה מבדילה בין דם לדם הם עדיין הנורמה? האם הדיון הפתוח ונטול הפחד בערכים אלה הוא עדיין הנורמה?

אני חושש שהתשובה לשאלות האלה היא, לא. הדיון המתקיים כיום בישראל הוא פחות על הערכים ויותר על עצם הזכות לבטא אותם. השאלה שבה דנים בעקבות הקמפיין של "אם תרצו" אינה, האם המעשים שכנגדם מתריעים פעילי זכויות האדם צריכים להדאיג אותנו, אלא האם זה בסדר לדבר על זה. בעיני רבים, אולי הרוב, התשובה לשאלה הזאת היא "לא", לא בסדר. למה זה לא בסדר? כי לא בסדר לומר לנו משהו שיגרום לנו לאבד נקודות בעולם, להרגיש רע עם עצמנו, כי כאשר מציבים בפנינו מראה, אנחנו מבכרים לחשוב שהבעיה היא במראה.  לא משנה באיזו תכיפות הדברים הלא נעימים קורים, אנחנו מעדיפים לחשוב תמיד שמדובר בחריגים. וכיוון שמדובר בחריגות, אפשר להתעלם מהן. אפשר להכריז שזה קורה, דברים כאלה—רצח שנאה, התעללות, גזענות, סתימת פיות, הסתה–קורים גם במתוקנות שבאומות. אפשר לעסוק בספורט הלאומי הישראלי—"אתם מדברים." אתם מדברים? ומה עם האינקוויזיציה? ומה עם דאעש? ומה עם הקולוניאליזם הצרפתי או עם הצביעות הדנית, או עם הגולאג או עם השואה. התהליך ההשוואתי הזה תמיד נגמר באותה מסקנה: אנחנו בסדר.

אז זהו שלא. תודה על ההשוואות לרגעי האפילה של אומות אחרות וזמנים אחרים, אבל אנחנו לא בסדר. זה לא קשור לשאלה אם קמפיין השנאה של "אם תרצו" יימשך או ייעצר. זה לא קשור לשאלה אם השב"כ יצליח להרשיע את הרוצחים מדומא. זה אפילו לא קשור לשאלה איך יתנהגו חיילי צה"ל במבצע הבא. כל אלה הם סימפטומים. אפשר לשים עליהם פלסטר ואפשר לקחת כדור נגד כאב ראש או נגד בחילה. המחלה יושבת כמו פיל באמצע הווילה שלנו. קוראים לה בשמות שונים, אבל כולם חוזרים לאותו מקום: אי אמון עמוק ברעיון השוויון, חוסר יכולת לאמפתיה, חוסר יכולת לחוש את כאבו של האחר ולהתחשב בצרכיו—בין אם הוא העני היושב בפתח או מהגר העבודה או הפלסטיני. האחר, נטול הזכויות, לא קיים מבחינתנו ולא מעניין אותנו. לכן הגרסה הישראלית לדמוקרטיה היא מקום שבו יש זכויות לאנשים כמונו. והאחרים? למי אכפת. ברור שלכל אחד מאתנו יש תשובה משלו לשאלה מיהם אנשים כמונו. אנחנו מתווכחים על זה לא מעט: מי ישראלי בעיניכם? דבר אחד משותף. לכל השאר לא מגיעות הזכויות המגיעות לנו. ומה שבטוח, לפלסטינים לא מגיעות זכויות. שימו לב שאני לא מדבר על שליטה בעם אחר. השליטה בעם אחר היא עניין פוליטי. לעתים אין ברירה אלא לשלוט בקבוצה הרוצה שלטון עצמי. אני לא מדבר על זכויות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, אלא על זכויות האדם שלהם. בעיני ישראלים שלילת זכויות האדם של הפלסטינים—הזכות לשוויון בעיני החוק, הזכות להצביע, הזכות לכבוד ולחירות—היא הנורמה. החריגות אינן חריגות בעולם שבו נורמלי בעינינו שיש אנשים שיש להם זכויות טבעיות ויש אנשים שאין להם. ולכן גם נורמלי בעינינו שמי שמנסה להגן על זכויותיהם חשוד בקעקוע יסודותיה של הווילה שבג'ונגל.

אני יודע שזה עתה תייגתי את עצמי כשמאלני ונתתי לחלקכם את הזכות להתעלם מכל מה שאני אומר. חטאתי את החטא האולטימטיבי: גרמתי לכם להרגיש רע עם עצמכם. וגם זה, גבירותיי ורבותיי, חלק מן המחלה. כשהרעיון שלכולם מגיעות זכויות נתפס כאנטי-ציוני ואנטי-פטריוטי, קשה לדבר על דמוקרטיה. כלומר לדבר אפשר. לעשות? בשביל מה? ובעצם בשביל מי? הרשו לי להציע לכם שגם בשבילכם. כמו לסיפוח, לעיקרון אי-השוויון ולאלימות הנובעת ממנו יש נטייה לזחול. בסוף הוא יזחל גם אליכם.

דברים שנאמרו בתכנית יומן השבוע של רון נשיאל 26.12.15

9 replies »

  1. אין ספק שצריך להוקיע את פשעי הטרור משני צדי המתרס. הדיון שנוצר הוא טוב ואני חושב שהוא דווקא בעיקר על הערכים. פשוט אלו שלא תומכים בדרך הביטוי בדרך כלל אנשי שוברים שתיקה שלא מבינים איך בכלל נוגדים אותם הרי הם חושבים את עצמם בתור הארגון שיציל את מדינת ישראל מעצמה?!@
    אני מעוניין מאוד שישמיעו את הדעה. הבעיה שלי עם הארגון שוברים שתיקה למשל זה שהוא מתריע על החריגים לא בכלים הקיימים בארץ בלבד אלא מציג את זה לארגונים בין לאומיים ונראה שבעצם מטרתו היא שונה ממה שמציג באופן פומבי..לכן הגינויים נגדו נכונים ולא ברורה לי ההתנגדות.

    אהבתי

      • הבעיה זה שהם לוקחים מקרים חריגים ומציגים את זה כאילו זו הרוח הנושבת בקרבנו…מאחר וזה מקרה מורכב, הפניה לארגונים בין לאומיים שלא בקיאים בסכסוך רב השנים היא קצת התנשאות..

        בהזדמנות זו רציתי לומר שאני מאוד אוהב לקרוא את הבלוג שלך למרות שברוב המקרים אני לא מסכים עם דעותיך.

        Liked by 1 person

      • ערן, יקירי, אני לא מאמינה שקראת את המאמר הזה, שכותרתו "מרוב יוצאי דופן לא נשארה דופן," והמסקנה שלך היא….ש"שוברים שתיקה" לוקחים "מקרים חריגים". 0 בהבנת הנקרא.

        אהבתי

  2. המצב מדאיג בלשון המעטה. קראתי כי השרה איילת שקד הגישה הצעת חוק לפיה נציגי העמותות, המזוהות רובן ככולן עם השמאל, יחויבו לענוד תגים המצהירים על מעורבותן של המדינות הזרות בפעילות הארגון אותו הם מייצגים, בדיונים בהם ישתתפו בכנסת. עמותות שלא ימלאו אחר הוראות החוק ייקנסו בסך של כ-29 אלף שקלים. התזכיר מתייחס רק לעמותות שעיקר מימונן מגיע ממדינות זרות. מה עוד צריך לקרות כדי להבין ש
    פשיזם שולט במדינה הזו.

    אהבתי

  3. "… האנושיות שאינה מבדילה בין דם לדם הם עדיין הנורמה?" –
    שמתי לב שכתבת לכאורה, ועם זאת: אתה יודע יותר טוב ממני שביהדות היא מעולם לא היתה הנורמה.
    ומבלי לגלוש לניתוחים מורכבים (שאני לא מספיק מומחית כדי לערוך אותם), אם ערכי היהדות הולכים ו"משתלטים" – אז מה אנחנו מתפלאים שהאנושיות הולכת ופוחתת?…

    אהבתי

  4. הטענה ששוברים שתיקה מציגים רק מקרים חריגים שנשמעה פה, ולא רק פה, היא לפחות מוזרה. בישראל נרצחים סך הכל 100-120 איש בשנה. לכן רצח זה דבר מאוד חריג. האם לכן אין לפרסם את אותם מקרים כי זה מוציא את דיבתנו רעה? לשם השוואה מאז תחילת אינתיפאדת הסכינים נהרגו כמאה ערבים. רובם הכדול כנראה שלא לצורך, במהצע האחרון בעזה נהרגו כאלפיים איש. רובם לא לוחמים. כולם חריגים?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s