מפגש הבוגד והנאצית

בפוסט בפייסבוק כינה ד"ר עופר כסיף מן החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית את שרת המשפטים, איילת שקד, "חלאה ניאו-נאצית". מבלי להתייחס כרגע לביקורת הלגיטימית שיש לכסיף על איילת שקד, אני מבקש להתייחס להאשמתה בנאציזם, שהרי ברור שההאשמה הזאת ולא ההתייחסות אליה כאל "חלאה" היא שגרמה לשרה להגיש תלונה במשטרה. הרשו לי להתחיל בקביעה כי האשמת אדם בישראל בנאציזם (או בניאו-נאציזם) פירושה הוצאתו אל מחוץ למחנה. עקרונית אין הבדל בין הקביעה הזאת לבין הקביעה שסרטון המציג את אירגוני זכויות האדם כסייעני טרור (כלומר כבוגדים וכשותפים לרצח). בשני המקרים המגדף מערער על עצם הלגיטימיות של המגודפים. הנאצים מבטאים את כל מה שמאוס ומסוכן, את כל מה שדמוקרטיה, ולמעשה כל חברה אנושית, צריכה להקיא מתוכה. לבוגדים, לגייס חמישי ולנאצים אין מקום בחברה חפצת חיים.

הגידוף, "נאצי", הוא אכן חציית קו אדום. נכון, יריביה האידיאולוגיים של השרה שקד אינם ממהרים לקחת את החוק לידיים ובוודאי אינם ממהרים להפעיל אלימות, אבל  "שיסוי וזיהום השיח הציבורי", כפי שאמרה השרה שקד, בוודאי יש כאן. ובין אם תחליט המשטרה שיש כאן עבירה על החוק בין אם לאו, ראוי גם ראוי לגנות את "זיהום השיח הציבורי" (ולהתגבר על הפיתוי, הישראלי כל כך, לומר "אתם התחלתם"). גידופים מותרים בשיח הפוליטי ובלבד שאין בהם ערעור גורף על הלגיטימציה של המגודף. מבחינה זאת הגידופים "בוגד" ו"נאצי" שייכים לאותה משפחה.

אבל מה שמדאיג יותר מעצם הגידוף של כסיף הוא האימוץ הלא מודע של שיח השואה, החביב כל כך על בנימין נתניהו, על ידי יריביו. "אנחנו נמצאים כרגע בגרמניה של שנות ה-30" פסק כסיף, מבלי לתת את הדעת על כך שהוא מצטרף בזאת לשיח האידיאולוגי המסוכן של נתניהו. גם נתניהו סבור שאנחנו חיים בשנות ה-30, ויש בכך לא רק ביטוי לפרנויה שהייתה לאידיאולוגיה, אלא גם יתרונות פוליטיים ברורים. העולם שבו האויב הוא נאצי מתחלק לאלתר לטוב מוחלט ולרע מוחלט. זהו עולם שבו כל מי שלא אתנו הוא לא רק נגדנו אלא גם מהווה איום קיומי. ראש הממשלה ממהר להכריז על הנאצים התורנים ועל עוזריהם. הנאצים הם האיראנים, למשל, או החמאס, או חיזבאללה או ארגון הבי די אס. כל אלה קמים עלינו לכלותנו. לא משנה אם יש להם כוונות אמתיות לחסל את ישראל (שימו לב שהגרעין האיראני שהמאבק בו הוצג כמאבק "על החיים עצמם", התפוגג באחת והוא מוזכר רק כבדרך אגב וללא תחושת הדחיפות שאפיינה אותו בעבר, על אף שההסכם בין איראן למערב הוצג ככניעה מבישה ולא כפתרון). לא משנה מה הכוח האמתי שיש ל"נאצים" (האמנם ארגוני טרור קטנים כמו חמאס וחיזבאללה יכולים לאיים על עצם קיומה של מעצמה גרעינית כישראל? האמנם ארגון החרם על ישראל, שקשה ביותר להציג הצלחות של ממש שלו, מאיים על קיומה?). ואף על פי כן, נאצים. ובמקום שיש בו נאצים יש גם משתפי פעולה: הרשות הפלסטינית, אירגוני זכויות האדם, השמאל "העולמי" או המקומי. בעולם הסיוטי של נתניהו, אנחנו תמיד הקורבנות הנאבקים על חייהם ויריביו-יריבי העם היהודי הם הנאצים. המלחמה ברוע המוחלט מחייבת התייצבות ללא היסוס מאחורי מנהיגם של הטובים (צ'רצ'יל-נתניהו) ודחייה של כל שיקול אחר (הגיון, מנהל תקין, שחיתות, דמוקרטיה) עד לניצחון הסופי.

לא כל איום הוא איום קיומי ואפשר להיות מנוול גדול גם בלי להיות נאצי. מדינת ישראל אינה חיה בשנות ה-30. היא חיה במאה ה-21 תודה לאל. הדבר האחרון שנחוץ לה הוא הצטרפות, משמאל, לשיח השואה של הימין.

התפרסם בידיעות אחרונות 30ץ12.15

1 reply »

  1. כתבה יפה. אני אכן מסכים שכדי שתהיה תרבות פוליטית-דמוקרטית מתפקדת צריך להוציא גידופים והאשמות מסוימות מחוץ לשיח הפוליטי. אני גם מסכים שסביר להניח שאנשי שמאל לא ימהרו לפגוע פיזית באיש ימין (למרות שלא הייתי פוסל זאת על הסף), אך להגיד ששיח השואה והשימוש בשואה בהיבטים פוליטיים נמצא רק בימין זאת פשוט עצימת עיניים. מליבוביץ', ואולי גם לפני, השמאל משתמש בהיבטים הקשורים בשואה, בעיקר בהשוואת המדינה לגרמניה הנאצית או למדינות פאשיסטיות ולא דמוקרטיות אחרות. אין מנהיג של הימין שלא השוו למוסוליני או להיטלר. כך היה עם בגין (כאשר אנשים לא מעטים בשמאל הכריזו ב-1977 קבל עם ועדה על סופה של הדמוקרטיה הישראלית), וכך קורה גם עם ביבי, ליברמן, בנט וכו'. דוגמא מתקופת הבחירות: http://news.walla.co.il/item/2826678

    לחלקים לא מבוטלים מהשמאל פשוט קשה לקבל את האפשרות שקיים ימין לא פאשיסטי (כמו שלחלקים לא מבוטלים מהימין קשה לקבל שיש דבר כזה שמאל שנאמן ואוהב את מדינתו). והפלא ופלא, ישראל לא הופכת לפאשיסטית. אבל אם עד לפני כמה שנים היה זה בעקרון גדעון לוי שהשווה את המדינה לגרמניה, איטליה או ספרד בשנות השלושים המאוחרות, הרי עכשיו זה הפך לממש קונסנזוס במסדרונות האוניברסיטאות ובטור הדעות ב"הארץ". וכך יוצא שמכל האינטלקטואלים המוכשרים שכותבים בעיתון ל"אנשים חושבים", רק אלכסנדר יעקובסון מצא לנכון (לפי מה שראיתי, ואני אשמח אם יתקנו אותי) לצטט את השורה התחתונה מתוך מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2015:

    "המדדים הבינלאומיים, המבוססים על קיבוץ של נתונים רבים ממקורות מידע מגוונים, ממקמים את ישראל ב"מקום טוב באמצע" בתוך מגוון המדינות הדמוקרטיות. אין ספק שנושאים רבים טעונים שיפור בדמוקרטיה הישראלית. בה בעת השיח הכאוב והמיואש שאנו חוֹוים לעתים בארץ והתחושה הרווחת, לפחות בחלקים מסוימים בציבור, שהדמוקרטיה הישראלית מידרדרת כנראה מוגזמים כאשר הם נבחנים אמפירית בהשוואה למדינות אחרות".

    דבר נוסף, אין זה נכון שרק ביבי משתמש בהפחדה ככלי פוליטי. אין ספק שהוא הפך את ההפחדה לאומנות שהגיעה לשיאה ערב הבחירות, אבל מה עם ההפחדות של השמאל? כאמור, ישנה ההפחדה הקבועה של "אנחנו ב-1933/ 1938/ 1984" וכו', אך יש הפחדה מסוג חדש – מדינה דו לאומית. זה הפך למעין נשק יום הדין של השמאל – הטענה כי המדינה הציונית תגיע לסיומה כאשר יאבד הרוב היהודי בין הירדן לים. צריך להגיד את זה בצורה הברורה ביותר – השמאל מפחיד את הציבור מחיים משותפים עם ערבים. מה בדיוק ההבדל בין זה לבין אזהרה מפני הצבעות מרובות של ערביי ישראל? ואיני אומר שהשמאל לא צודק, מדינה דו לאומית אכן יכולה להביא לסופה של החלום הציוני, אבל גם נשק גרעיני בידי מנהיגיה הפסיכים של איראן, כמו שביבי מזהיר, יכול.

    בשורה התחתונה, כולם משתמשים בשואה וכולם מנסים להפחיד אחד את השני. אין זה אומר שקיים דמיון מוחלט בין שני המחנות, עדיין מרבית האלימות הפוליטית מגיעה מהימין, אך גם למחנה השמאל לא חסר.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s