הפוליטיקה של התרבות

ביום שני התכנסה וועדת החינוך של הכנסת לדון בפלייליסט של גלגלצ. בישיבת וועדה טענה שרת התרבות מירי רגב ש"גלגלצ מנותקת מהעם". הראייה לכך היא שאין בפלייליסט של תחנת השידור הצהלית מספיק מוזיקה ים תיכונית (מוזיקה "מזרחית" בפי "העם") וגם שלא מושמעים בה מספיק שירים ישראלים (45% לעומת 51% שתבע יו"ר הוועדה, יעקב מרגי).

אני לא מומחה לפלייליסטים וגם לא מייחס חשיבות גדולה לגלגלצ. אני מבקש להעלות פה שאלה עקרונית יותר: מהי תרבות "טובה"?תרבות תמיד משקפת אידיאולגיה (מה לדעת האליטה הוא תרבות "טובה") והיא משקפת ביקושים בשוק התרבות (מה הצרכנים מוכנים לצרוך ללא כפייה ועל מה הם מוכנים לשלם?). בעיני האליטה, תרבות "טובה" היא תמיד תרבות המחזקת את ערכיו של המעמד השליט. תרבות טובה היא "ציונית ויהודית" או "אסלאמית" או "ליברלית". היא "פטריוטית". הבעיה עם התרבות הפוליטית-ערכית הזאת היא שהעגל לא תמיד רוצה לינוק את מה שהפרה להוטה להיניק. אפשר להכריח אנשים לצפות בנאומיו של החבר ז'דאנוב או להחזיק בבית את "הקפיטל" של מרקס. אי אפשר לגרום להם להתעניין בשאלת הערך המוסף אצל מרקס. הם משתעממים (השיעמום הוא צורת המחאה-חתרנות הבסיסית האפקטיבית ביותר בחברה האנושית) וכשהם משתעממים הם מחפשים משהו אחר. בעיה. החדרת תרבות לא פופולארית היא גם לא אפקטיבית מבחינה כלכלית. הקהל מסרב לצרוך אותה מיוזמתו ויש להאביס אותו על חשבון הממלכה. זה יקר. לכן במקביל לתרבות מעודדת-הערכים צומחת תמיד גם תרבות "פופולארית" שהשלטון מעודד. העיקרון הוא עתיק: האימפריה הרומית הציע לנתניה לחם ושעשועים. "השעשועים" פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר. הם מספקים את הצרכים הבסיסיים להתרגשות בדרכים שלא תאיימנה על עולם הערכים הרשמי. תכניות ריאליטי, למשל, הן משחקי הגלאדיטורים של העולם המודרני: הן מעבירות מסרים עמומים המחזקים את השלטון (החזק צודק; אנשים יעשו כל דבר תמורת כסף או תהילה ולו גם רגעית) ומסיחות את הדעת מן העיקר—בזמן שאתם משתעשעים, בבידור קל, בספרות זולה, באלף ואחת צורות של אסקפיזם—אנחנו מנהלים את העסק.

קיימת כמובן תפיסה אחרת של תרבות "טובה": התפיסה הזאת אינה מתעלמת מן הפוליטיקה והכלכלה, אבל סבורה שיש באמנות עוד משהו: יצירת אמנות טובה מבטאת שליטה במדיום (שפה, תנועה, צבע, סידור החלל). היא נותנת ביטוי ייחודי ומקורי לעולם שבתוכו פועל האמן, היא מאתגרת תפיסות קיימות, היא מסבה עונג בדרכים מורכבות. היא דורשת מאמץ. פעם קראו לזה יופי. היכולת לבטא את היופי, אבוי, אינה מתחלקת על פי קווים מפלגתיים או סקטוריאליים. מספר הכנרים היהודים הטובים חורג בהרבה ממספרם באוכלוסייה. יש יותר זמרים טובים ממוצא תימני. למה? ככה.

בעשורים האחרונים ערכה הקהילה האינטלקטואלית במערב התקפה רבתי על אידיאל היופי. יופי, נקבע שוב ושוב, הוא מונח פוליטי וכלכלי. קובעי הטעם (אמנים ומבקרים) הם כלי שרת בידיהן של האליטות הכלכליות והפוליטיות ותו לא. מטרתה המקורית של המתקפה הייתה יותר חופש: מי קבע ש"האזרח קיין"  עדיף על "רוקי"? אחרי הכל הרבה יותר אנשים אוהבים את רוקי. יותר דמוקרטי לאהוב את רוקי. אלא שעירעור האופציה האסתטית לא יצר יותר חופש. הוא הפך את עצם הדיון באמנות לפוליטי וכלכלי. השאלה איננה האם שיריה של מאיה בוסקילה "טובים"–זוהי לכאורה שאלה שאין לה תשובה לא-פוליטית–אלא האם תחנת שידור כזאת או אחרת מייצגת את ההעדפות הפוליטיות של המבקרים (שימו לב שאיש לא דרש שגלגלצ תשדר 20% מן הזמן שירים בערבית על אף שהם מהווים 20% מן האוכלוסייה). השאלה אינה אם "גדר חיה" הוא רומן טוב, אלא אם הוא מייצג את הערכים "הנכונים". להלכה חשפנו את הפוליטיקה של התרבות; למעשה הפכנו את התרבות לפוליטיקה.

התפרסם בידיעות אחרונות 6.1.16